יום שבת, 8 בדצמבר 2012

פירור

מה הטעם לכתוב כאן היום אם לא אכתוב כאן מחר? מה הטעם לנטוע אי בים הסיזיפיות האקדמית שהיא חיי אם יישטף כעבור יומיים? אני לא יודע, ובכל זאת כותב. אולי פירור הלחם הזה עוד יראה לי את הדרך הבייתה יום אחד. אולי כשייגמר הסמסטר, כשלא יוותר בי בדל של אישיות, לפחות הוא ישמש לי זכר לאישיות שפעם הייתה לי. 

יום שני, 22 באוקטובר 2012

קקי עייף

אני מרגיש קקי. ועייף. אני מרגיש כמו קקי עייף.

בחודשיים אחרונים שהיתי בגרמניה ולמדתי גרמנית. הזמן הזה הועיל לי ולא היה חף מהנאות, אבל קצתי בו מכבר. אני רוצה הבייתה ואין לי סבלנות להשלים את מה שצריך עוד להשלים; אני גם לא בטוח שיש לי כוח להתחיל את מה שצריך שבוע הבא להתחיל.

לפעמים אין לי שום דבר חכם או יפה לומר. לפעמים אני מושיט את היד פנימה למוח, ללב ולכליות, לראות מה יש שם, וחש רק בסקווישיות שאת טיבה איני יודע לבטח, אבל משער. לפעמים אני מרגיש כמו קקי עייף.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

עיונים בהתמכרות לפייסבוק

פתאום שמתי לב עד כמה עדיפים הם הימים נטולי הפייסבוק. וליתר דיוק, עד כמה טובים פחות הם הימים שבהם אני נכנס לאתר. אפילו ההתחברות האגבית והקצרה ביותר מטילה אותי באופן כמעט בלתי-נמנע לסחרחרה של בזבוז-זמן, דחיינות וייאוש, שמובילים בתורם לעוד ועוד בזבוז זמן, דחיינות וייאוש.

היום, יום שבת, שפה בגרמניה הוא קצת כמו יום שישי, התעוררתי נחוש שלא להתחבר לרשת העכביש של צוקרברג עד שאסיים לעבוד וללמוד. אמנם המהלך הזה לא הפך אותי באופן פלאי לאדם הפרודקטיבי ביותר עלי אדמות, אבל הוא אִפשר לי לגלות מחדש את יכולתי להיות מרוכז ודבק במטרה, גם בלי שיעורים, מורים או מיילים זועמים מהבוס. פתאום אני מבין שהתחושה שיש לי בחצי שנה האחרונה, כאילו פיתחתי הפרעת קשב וריכוז, קשורה ישירות לאתר הזה ולצורת החיים שהוא מאפשר ומעודד.

אל תבינו אותי לא נכון. חשבתי בעבר ואני חושב עדיין שהרשתות החברתיות למיניהן הן כלי מופלא שיכול להועיל לאנשים מאוד בחייהם האישיים ולחולל הרבה שינויים מבורכים בארגון הפוליטי והחברתי של המין האנושי. אבל לי אישית, וכנראה שלעוד אנשים רבים אחרים בעלי אופי מסוג מסוים, פייסבוק הוא סם שבכוחו גם להיטיב וגם להזיק.

למה אנחנו מכורים כשאנחנו מכורים לאינטרנט?

התמכרות לאינטרנט היא ממש לא דבר חדש בחיי. מגיל 13 ואילך הייתי מתמכר סדרתי לפלטפורמות אינטרנט: חדרי צ'אט של MIRC, פורום מעריצים של אלאניס מוריסט, ישראבלוג, במה חדשה, אטרף דייטינג ושאר מאורות וירטואליות מביכות. בכל אחד מאלו הייתי מבלה שעות ארוכות כל יום, ומשקיע כמויות עצומות של אנרגיה רגשית באנשים שלא פגשתי בכלל או כמעט שלא. בכל זאת, משנה לשנה ההתמכרות נעשתה פחות דומיננטית בחיי, וקיומה הותנה יותר בהתמשקות עם מפגשים בשר ודם. במובן הזה, פייסבוק הוא בשבילי השלב האחרון במגמה קבועה - אתר שבו המכרים הוירטואליים הם אך ורק מי שהיו קודם כל מכרים של חומר ומגע ורחרוח. על סמך ההנחה המאוד סבירה הזאת, אני שואל את עצמי - מה אני מפיק מהאתרים האלו שמקנה להם אחיזה כל-כך אימתנית על חיי?

אין לי תשובה, אבל יש לי תיאוריה.

חתול-זאב

תיאוריה א': האינטרנט ככלי להולדה, תחזוקה ועינוג של העצמי 

זהות, או לכל הפחות מודעות לזהות, הן לא דבר שמצוי ומתמיד בנו מעצמו. אף על פי כן, מסיבות שלא זה הזמן והמקום לנסות לעמוד עליהן בפרוטרוט, הן דבר שכמעט אי אפשר לנו בלעדיו, או שלכל הפחות אנחנו חשים שאי אפשר לנו בלעדיו. אנחנו מחויבים לייצר לעצמנו אישיות מפורטת וקבועה בהרבה משיש לנו באמת, שאם לא נעשה זאת, תיכפה עלינו זהות שכזאת על ידי אחרים. אנחנו נדרשים לטעם מוזיקלי, נטיות פוליטית, העדפות קולינריות, סגנון דיבור, תחביבים, צבע אהוב ועוד אין-ספור תשובות לשאלות שיתכן שלא שאלנו את עצמנו מעולם, וזאת גם אם הלכה למעשה עמדותינו בכל אותם עניינים ארעיות ומושפעות כל כך מתנאי הסביבה, שאין להם יותר משמעות לגבינו מאשר לסוג הרצפות שעליהם אנחנו מרבים להלך יותר מכל ביום שני הראשון בחודש.

באותה מידה שאנחנו נענשים באי-נעימות על היעדר זהות, אין-קץ לתגמולים ולתענוגות שעשויים להינתן לנו אם נצטיין ביצירה ובתחזוקה של עצמי. בכך האינטרנט הוא כלי מועיל מעין כמוהו. באמצעותו, אין עוד אנחנו נאלצים לאחסן את קונסטרוקציית העצמי המורכבות שיצרנו בשכלנו ההפכפך, אלא ניתן לנו מקום שבו לא רק יהיו שמורות מפני הטשטוש והשכחה הצפויים להן אצלנו, אלא גם יוצגו ברבים ויהיו נגישות לאחרים מבלי שנצטרך להיות מעורבים בצורה פעילה לעתים כה קרובות. הגידול בקביעות וברמת הפירוט של הזהות מקרין מזו המאוחסנת מחוצה לנו אל הֵעתקהּ המאוחסן בתוכנו. ככל שגדלה מידת האינטראקציה בין העצמי הנשלף שלנו לעצמי הנשלף של אחרים, כך חשים אנו בטוחים יותר במציאותו של העצמי ובפרטיו, וכך מתרבות נקודות-ההזדהות שבהן אנחנו יכולים להחדיר את מקלות העינוגים של ההסכמה שבשיפוט בין העצמי המדומיין שלנו לעצמי המדומיין של אחרים.

שנינו אוהבים את אותה להקת האינדי אינדונזית, וזה נחמד לגלות. גם אתה מחבב את שפינוזה יותר מאת כל שאר הפילוסופים של העת החדשה, וזה מרגש במיוחד. יש עוד אנשים שזוכרים לפרטי פרטים את הסרט המשונה ששידרו אז בלילה בערוץ 6, כשהייתי בן 12, וזה אורגזמי ממש. הודות לאינטרנט, העצמי שלנו נעשה למשטח אירוגני עצום-מימדים שבו נקודות עינוג רבות ורגישות יותר מתמיד.

האינטרנט, אפילו יותר משהעלינו בדעתנו, הוא מכשיר האוננות היעיל ביותר שהומצא מעולם.

(המשך יבוא. אני מקווה).

יום חמישי, 11 באוקטובר 2012

כל הזמן אני רוצה לדעת מה חושבים על זה אחרים

כל הזמן אני רוצה לדעת מה חושבים על זה אחרים. אם יש לי כבר רגש, אוי כמה טוב שיש שותפים לרגש. אם הדעה באמת שלי, אולי אקבל עבורה תמורה?

אני מחפש בגוגל. כותבים שם שבאמת יש עוד אנשים שחושבים על זה גם. שזה משהו. אינסוף דברים פוטנציאלים מרחפים בחלל והם כלום: שמש מרוחה בחמאה, לנקות שחור מתחת לציפורניים, חלום על בני-אדם שהם בעצם נחשים, שמסתכלים עליהם מקרוב והם חתולים, אני דוגר על גרגיר של כלום ומישהו אחר דוגר על אותו-סוג גרגיר ואז שנינו, ושלושה, ואחרים, ואם הרבה אז זה כבר כולם. ואז זה משהו. ועל משהו אפשר לדבר.

כל הזמן אני רוצה לדעת אם אוהבים את זה גם אחרים. זה נראה לי חכם ומעניין, ואולי אז גם אני חכם ומעניין. אבל לא מדי. כי חכם ומעניין מדי זה כמו שמש מרוחה בחמאה, או לתהות כיצד מסתנכרנים הרגלי השתנה, או לאהוב ריח של שמרים בנייר אלומיניום. זה לשקוע במרווחים אינפנטסימליים בין משהואים, לתוך כלומים חסרי תקנה.

אני מצלם תמונה של גרגיר ומראה לכם. אם אתם רואים - זה משהו.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

לוטוס

הנוחות שבה אני חי גורמת לי לאי-נוחות. כשהייתי דכאוני, הולידה בי היכולת להתנגד לזרם הכמעט-מתמיד שמשך אותי מטה, ולהתקדם כנגדו אפילו מעט בתכניותיי לכיבוש החיים הטובים, רגעים מזהירים של סיפוק. עכשיו, כשבדרך לחיים הטובים מצאתי את החיים הלא-רעים בכלל, שכחתי כמעט כליל מאותן התכניות. אבל למה זה רע בעצם? 

לאחר שאכלו מפירות הלוטוס, שקעו מלחיו של אודיסאוס באדישות שלווה, ואיבדו כל רצון לחזור עמו לביתם שבאתיקה. באיזה רשות כפה עליהם אודיסאוס לחזור לספינות ולהפליג מהאי?

יום ראשון, 29 ביולי 2012

תספורת

רציתי להתהדר בתספורת המושלמת. גידלתי את השיער עד שהשתפל והתעקל לכדי תוחם בורק וערמוני לפניי שצורתו כצורת האומגה. הוא תאם את כל ציפיותיי ולרגע זוהר אחד, ליממת שיער בודדה, שמחתי. כשהמשיך לגדול, ארכה בלוריתי מכדי שאוכל לסרקה לפנים, והחלתי לקפלה לאחור. בזחילה, גיליתי לחרדתי יום אחד, צמחה הבלורית המושתקת לגל עומד והכעירה, ואיתה גם פאותיי שנעשו לצמות.

סרתי לספר השכונתי וטיכסתי עמו תכנית לשיפוץ השיער - אך הוא הפליג בגזירה, ושוב עמד זה הסורר בקצרונו. גידלתי אותו  מחדש, נחוש להימנע הפעם מסַפָּרים ככל יכולתי. במקום לסרק לאחור את קווצת השיער שמלפנים, הרטבתיה וגזרתיה, כך שלא תכסה את עיניי. את הפאות קטמתי בעצמי, ואת זקני האדמוני גזזתי אחת לשבועיים במכונת תספורת זקן ששלפתי ממחסן נשכח. לרגע זוהר אחד, שמחתי.

אך אז החל מתנוון השיער המשתפל בצדדים, זה, הבוגד, שעליו הייתה עיקר גאוותי ושממנו צמחה לי מרבית קורת הרוח. הוא שהעצים את נוכחות פניי בהתעגלותו רבת החן, בשרטטו סביבן משולש דמיוני, החל לשלוח זרועותיו לכתפיי. במהרה נשמט רובו בניצב לרצפה, כשרק קצהו, הקצרצר ביחס לנפחו החדש, מזכיר את ימי האומגה המופלאה. הסכנתי, לבסוף, לגורלי הבלתי-נמנע, וניגשתי לספר השכונתי בשנית. אולם הוא כפה עליי - בקפה שחור ובאגביות מסתחבקת - להיות לבובת האימונים של עוזרו. "יותר טוב מפעם שעברה" אמר כשזה סיים את מלאכתו. הנהנתי והחלטתי שלשם לא אחזור.

בפעם השנייה שלא נותרה לי עוד ברירה אלא להיגזם בידי איש-מקצוע, החלטתי שאנסה לנוע סביב נקודת האיזון שבה הסב לי שיערי את האושר המושלם בתנודות עדינות, קצובות. הפקדתי עצמי בידיו של מעצב השיער באוניברסיטה והסברתי את בקשתי האחת: לא קצר מדי. כמעט כמו עכשיו. הוא אמר שיש לי "אחלה שיער" והציע תספורת מדורגת. כך קרה, לבסוף, שעיצב לי גרסה מוקטנת של כיעורי הנוכחי. הנהנתי למול המראה הידנית והחלטתי שלשם לא אחזור.

ועכשיו, כשסידור השיער הולך ומקשה בשלישית, הגעתי למסקנה שעלי להרפות תקוותיי מזיכרון אותו הרגע הזוהר, יממת השיער הקסומה ושיכורת הקונדישנר, שבה הייתי מאושר. במקום זאת, אלמד לאהוב את לידתו ומותו המחודשים של השיער, החוזרים על עצמם מדי ארבעה חודשים, כמחזור חייו של הפניקס. אהנהן לכל שלב: לצדדים המגולחים והבלורונית העומדת של התספורת הקצרה, לתסבוכת חסרת הצורה של ההתארכות ולקצוות המפוצלים של הנעורים הדועכים לאיטם. 


זהו, אני מסתפר. 


המציג הינו חתול ופאתו היא לצורכי המחשה בלבד

יום שישי, 27 ביולי 2012

לסבית של כבוד או: קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק ב')

אבל למי נתונה הייתה בעצם מחוייבותי שנבעה מ"העדפה חלושה ועמומה של הצד השמאלי של המתרס" (מחוייבות שנמשכת בי עד היום)? האם היא מחוייבות לעקרונות או לאנשים? לצדק חלוקתי או לזכרון שינשינים מזוקנים מנוער מרצ?

קראתי השבוע פוסט בבלוג של אחת, טל שניידר, שבו היא סוקרת הגדרות שונות לימין ושמאל ומסכמת, לבסוף, בכך שהיא מודיעה לתומכי המחאה החברתית שבניגוד למה שאולי נדמה להם, הם בשמאל. הניסיון הזה ומסקנתו נראו לי מגוכחים מעט. כשהיא קובעת כי גם אותם תומכי המחאה שמגדירים עצמם כימנים הם בעצם שמאלנים, מאיפה היא שואבת את כוח ההגדרה שלה? מאידיאת השמאל? בעיני, כל הגדרה רלוונטית של שמאל וימין היא מקומית (ובמקרה שלנו, ישראלית) ויכולה להתבסס אך ורק על האופן שבו האנשים עצמם, בהווה ובעבר, הגדירו את שיוכם הפוליטי.

מצד שני, אולי התוויות השרירותיות האלו חשובות בכל זאת כדי להבין את ההתנהגות הפוליטית שלנו, כי אולי, בעצם, המחויבות הפוליטית שלנו היא לא לעקרונות ולא לאנשים, אלא לתוויות, לפרצופים, לתדמיות.  מגיל 17 עד גיל 19, מחוייבותי הפוליטית הייתה, יותר מכל, לסולנית של פוליאנה פרנק. כל קונפליקט גלוי או חבוי ביני לבין כל הלא-אני שמסביבי, ההורים שלי, החברים-לא-חברים ההטרו-סקסואליים והצבא הסוגר עלי, דמיינתי כקרב מעטים נגד רבים שבו אני נציג כל האחרים הנטחנים בגלגלי הפטריאכליות. לא ידעתי מה זה אומר בדיוק, פטריאכליות; גם היום אני לא בדיוק יודע. אבל ידעתי שאליוט (סולנית פוליאנה פרנק) היא ההיפך מזה; שכל מי שהוא זכר, הטרוסקסואל ואמיד חשוד מיידית בהיותו חלק מאותו מפלץ-אב-מרושע; שהעולם מתחלק כולו ללסביות זועמות ולגיבורי צבא ההגנה, ושנאמנותי נתונה לאלו הראשונות. הייתי, בעיני עצמי, לסבית של כבוד.

שרון בן-עזר אקא: אליוט אקא: הסולנית של פוליאנה פרנק אקא: אלילת נעוריי


כל זה לא אומר, כמובן, שהתקופה הזו בחיי התאפיינה בפעילות פוליטית ענפה. למעשה, נראה לי שלא הייתי בהפגנה אחת או חתמתי על עצומה אחת, אפילו, בכל ארבע השנים האלו. זה גם לא אומר שסירבתי להתגייס, למשל. הרי הייתי בודד במערכה; הלסביות האמיתיות שאליהן התוודעתי, בערך באמצע התקופה, היו בעצם לא כל כך פוליטיות, והתעניינו יותר בחברתן של לסביות אחרות מאשר בטיפוח דימוי הלסבית הזועמת שעמלתי עליו. הכי הרבה שהעזתי לעשות, וגם זה עלה לי בהתייסרות ובמאבקים עם עצמי, הוא להוציא סעיף "קשיי הסתגלות" שפטר אותי משירות קרבי. לקב"נית שנתנה לי אותו, הראשונה מבין רבות שעוד הייתי צפוי לפגוש, אמרתי שאני מפחד מהחיים בסביבה מאצ'ואיסטית. בכל זאת, דימוי הלסבית הזועמת, גם אם דהה קצת, המשיך להיות העיקרון היסודי של ארגון זהותי הפוליטית עד גיל 20, לפחות. אז, לראשונה, השירות הצבאי שלי ותהפוכותיו לא אפשרו לי יותר להמשיך לחיות באותו דיסוננס המשונה בין איך שתפשתי את עצמי למה שעשיתי ולא עשיתי בחיי בפועל.

(המשך יבוא)

יום שישי, 13 ביולי 2012

קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק א')

כשהייתי בכיתה ד', עם התלהטות מערכת הבחירות של 96, תמכתי בנתניהו. לא הייתה לזה שום סיבה מהותית. זיהיתי בעמימות ילדותית שבבחירות, כמו במשחק כדורגל, הבעת תמיכה קולנית בצד כזה או אחר טומנת בחובה אפשרות לביסוס יוקרה וזהות חברתית. החבר הכי טוב שלי (או הכי משפיע עלי) באותו זמן תמך בנתניהו, אז גם אני.

שנתיים או שלוש שנים מאוחר יותר, שמעתי את אמא שלי אומרת משהו כמו: מרצ התקשרו אלי היום, ואתה הרי יודע כמה אני אוהבת אותם. בדיעבד אני יודע שכוונתה הייתה להביע פליאה מכך שמספר הטלפון שלה התגלגל לידי מערך הטלמרקטינג של המפלגה שהיא כה מזלזלת בה, אבל סרקזם מהסוג הזה נעלם ממני לחלוטין באותו גיל. בתוך הצחיחיות הכמעט מוחלטת של השיח הפוליטי במשפחה שלי, התבלטה התקרית הזו כהזדמנות פז למצוא, בפעם השניה, צד לדבוק בו. שנה או שנתיים, לאחר מכן הצטרפתי לנוער מרצ.

היינו נפגשים פעם שבוע, בהנהגת שין שין בעל זקנקן סקסי שדיבר בשקט ובכובד ראש. הייתה שם רוסיה שסיפרה שאמא שלה אומרת שקומוניזם עוד יכול לעבוד אם יעשו את זה כמו שצריך הפעם, ונערה שמנה שבירכה לשלום בחיבוק ובנשיקה. פעמיים הצטרפתי להפגנה השבועית בצומת. פעם אחת נסעתי לסמינר השנתי בגבעת חביבה. בלילה, אחרי האוכל, המבוגרים יותר ממני שיחקו אמת וחובה, ובפעם הראשונה נחשפתי פנים מול פנים לאנשים שמדברים בפתיחות ובבדיחות על החוויות ה(חד)-מיניות-מתירניות שלהם. פגשתי שם גם אחת, גדולה ממני בשנה, שאהבה כמוני את טורי איימוס.

This is not an Owl.


ייתכן שמהתקופה הזו ואילך, התאיין כל סיכוי אמיתי שאי פעם אשייך עצמי לימין המפה הפוליטית. אולי כי בשמאל מצאתי לראשונה אחים לשונות ההומואית שלי, ואולי פשוט הדעה שיש לי על עצמי, מרגע שהתגבשה סביב הבחירות השרירותיות שלי עד לאותו רגע, נעשתה בלתי-גמישה; מחוברת בבשר לגוף הזר שהושלך לתוכה.

אני מדגיש את המרכיב השרירותי בהתגבשות הראשונית של הזהות הפוליטית שלי בכוונה, כי אני חושד שיש בכך מידה של כנות שרובנו זקוקים לה. הייתי רוצה לחשוב שהעמדות הפוליטיות והמוסריות שלי הם תוצאה של חשיבה הגיונית או חקירה אינטלקטואלית, אבל האמת היא שיש בהן איזשהו גלעין קשה שמקורו בתכתיבים חברתיים-סביבתיים ובאקראיות גרידא. אני חושד שזה נכון לגבי רובנו המכריע.

את נוער מרצ עזבתי אחרי שנה. החוג החברתי החדש הזה, על כל המיניות הבטוחה בעצמה שהייתה לו, היה תגלית מרגשת, אך נותר אטום בפניי. גרוע מכך - לתחושת הריחוק וחוסר השייכות החברתית שהמשיכה לרדוף אותי גם שם התלוותה התרוקנות מוחלטת מכל להט פוליטי. השכנוע בצדקת-הדרך שהיה כה לא נחוץ וכה קל להשגה בכיתה ד', נעדר ממני לחלוטין ונהיה לדבר-מה שאני מתבונן בו בתמהון כשהוא מתגלה אצל אחרים.

לתקופה של שנתיים-שלוש, התודעה הפוליטית שלי הצטמצמה לכדי העדפה חלושה ועמומה של הצד השמאלי של המתרס. 

(המשך יבוא, כשיבוא)

יום שלישי, 26 ביוני 2012

חלומות נדל"ניים

בּחלום חוזר אני מגיע לביקור באחת מהדירות של ההורים שלי, או נקלע לשם בשל צורך מזדמן כלשהו. לפעמים זו הדירה הקטנה יותר שגדלתי בה, לפעמים זו הדירה השנייה שלנו ברעננה, זאת שההורים שלי מחזיקים בה עד היום ומשכירים כדי לכסות את משכנתאת ההשקעה בנדל"ן. כמה מהפרטים בחלום משתנים: לפעמים הוא נפתח בעליה במעלית ופעמים אחרות בטיפוס במדרגות; לפעמים המעלית מקולקלת ולפעמים אני לא מוצא את דלת הכניסה. פרטים אחרים נשארים כמעט זהים: תמיד הדירה בקומה האחרונה (למרות שאף פעם לא גרנו בקומה האחרונה), המשפחה שלי אף פעם לא שם, ותמיד יש בי איזשהי מודעות לקיומה של דירה נוספת ולערך הנדל"ני שלה.

הלילה תעיתי בדרכי ועברתי בטעות דרך הדירה של השכנים שגרים קומה אחת מתחת להורים שלי. זה היה בית עצום, דו-מפלסי, מכוסה פרקטים, וכשהגעתי הם היו בעיצומה של מסיבת-מופע-הקולנוע-של-רוקי שבה שחזרו במדויק את הסצינה הראשונה בטירה. התנצלתי, זמזמתי חלק מהשיר והחוויתי כמה מתנועות הריקוד כדי להתחבב, והמשכתי דרך הבית לדירה של ההורים שלי. היא קטנה הרבה יותר. זעירה בהשוואה לבית ההוא, ויש תחושה כאילו כל-כולה מעין עליית גג חנוקה של הבית המפואר יותר. אני חש תערובת של אי-נעימות ורחמים על ההורים שלי, שחושבים שהם עברו לדירה מרווחת ויוקרתית, כשבעצם הם חיים בעליית גג.

יום שני, 25 ביוני 2012

המילים חודרות מבעד לעור

כמעט מבלי משים, פיתחתי כלפיו אינסטינקט ריצוי פבלובי. כל בקשה שהוא מביע או חשק שנרמז בו נענים מיד וקודם כל בהתפשרות ונכונות לסיפוק כל צרכיו. רק באיחור מתעורר בי רצון משלי, ובהתעוררו הוא מתמרמר: איך זה קרה? איך הפשרה הזו נכפתה עלי? איך לא נשאלתי לדעתי? ההתמרמרות הופכת לטינה ובסתר אני מאשים אותו, אולי שלא בצדק, בדריסה גסה של רצונותיי.

אבל מנין לו הכוח המופלא הזה להשתיק את רצונותיי? הוא לא מכה אותי, לא מאיים עלי בעזיבה או באלימות כלכלית. הוא בסך הכל מתקשר. אומר מה הוא מרגיש, מה דרוש לו; לפעמים רק מרמז; למילים הרי אין כוח מיסטי כזה. מילים הן פיסות מידע שאנחנו קולטים באופן רצוני, ושאת עיבודן אנו יכולים להשהות, למנוע או לשנות. לא כך? לא, לא כך. המילים חודרות מבעד לעור. ללמוד שפה פירושו לפתוח בעצמך נקבים שדרכם יכולות להיכנס לתודעה השפעות מיטיבות ומזיקות כאחת. כשמוטח בנו עלבון, אין אנחנו חופשיים לבחון אותו בניחותא ולהחליט אם מדובר בהשמצה בעלמא או בביקורת בונה. מרגע שבחנו אותו, הוא כבר הילך עלינו את כשפיו. מרגע שלמדנו שׂפה הרגישות לזיהומיה פעורה בנו ללא תקנה.

בכל זאת, לא כלו כל הגנותינו מפני המילים. אם להמשיך ולהשתמש במטאפורת החדירה לעור, אז אפשר, נדמה לי, להצר את הנקבים או למדר את החללים הפנימיים; לקבוע בתודעה מנגנוני סינון שיכולים, גם אם לא לחסום כליל, למנוע את חדירת ההשפעות המזיקות לרבדים העמוקים יותר בישותנו.

במובן מסוים, אני הענקתי לו את כוח הכפייה הזה, ואת האחריות הגדולה מדי שמתלווה לו. לטובתי ולטובתו, אני צריך לפתח תגובה אוטומטית חדשה, מאזנת. לשם כך אני זקוק לעוד כתיבה, להתוויית גבולות, לקביעת הסכמות. אני זקוק לעוד זמן.

יום ראשון, 10 ביוני 2012

שכרון הביצועיזם + אנאלוגיה משונה

הערה: החלק השני של הפוסט הוא לאמיצים בלבד.

לעתים, בימים ממוזלים כמו היום, משתלט עלי כליל שכרון הביצועיזם. אני פוצח ומנצח בהוצאתן לפועל של ישסוף המטלות שהוקצו לי להיום מאינסוף המטלות המשוערות של חיי, ומשלים אותן אחת לאחת בתנופה מסחררת. אני חש כמכבש-אולר-שוויצרי-אוטמטי-משוכלל, המתגלגל לו לאורכו של טו-דו ליסט המשתרע עד האופק, מכוונן לזיהוי מכמונות ופחים מכל סוג ולשליפתם המתוזמנת-מתוחכמת, רבת התושיה ונטולת ההיסוס של הגאדג'טים הרב-ייעודים שאגורים בקרביי. איני כל-יכול. אני יכול-ככל-שניתן לבן-אדם. אני הגרף השואף לאסימפטוטת השלמות האנושית. אני הקדמה שלעולם לא תכזיב. אני עתיד המאה ה-20 בעיניה הנוצצות של  אחרית המאה ה-19. אני מוּעד למפלה.

הימים הממוזלים הללו מתרבים לאחרונה. לרוב בגרסתם מתונת-המאניה, ובכל זאת, אני תוהה אם יש בביצועיזם הזה, בהתגשמותו של מה שכל סטודנט רצוץ מייחל לו, אוטיזם מסוכן. איך אדע?

בתמונה: חתולים

XXX

בתוך הערב-רב של הטקסטים המוצאים מהקשרם שהוא רשימת הקריאה האקדמית שלי, נשתרבבו בשנתיים האחרונה כמה בדלים ממארקס ומהמושפעים ממארקס. כמעט שלא הבחנתי בחוט השני העובר ביניהם, ופתאום גיליתי השבוע, ברגשות מעורבים, שהחוט אינו אלא צמח מטפס, שהבדלים היו זרעים, שמוחי היה להם כר גידול נוח, ושעתה בכל מקום אני רואה או מדמה לראות את עקבות התודעה הכוזבת. קומדיה רומנטית מטופשת על נערה בריטית נמוכת-מעמד אך חרוצה שמפילה ברשתה גבר עשיר בעודה עובדת באתר סקי מפונפן באוסטריה, נראית לי פתאום כצרור של שקרים סמויים על מוביליות חברתית וכהנצחה של הרעיון הג'יין-אוסטיני שנשים עולות בסולם החברתי רק אם הן מתחתנות עם גבר, עשיר. בכתבת הצבע בסוף מהדורת החדשות על בעל חנות צעצועים קטנה מדימונה, שבנה אימפריית-צעצועים ארצית, אני רואה אלחוש מסוכן של התודעה החברתית, ולא אתנחתא חביבה מרצף החדשות המדכאות.

אין לזה סוף. אני יכול, למשל, לנסות לסבך את שיפוט הסרט ולהזכיר לעצמי שבסופו הדמות המשנית בוחרת דוקא בגולש האקסטרים החתיך והעני על פני הבן העשיר, הדביל והמכוער. אבל גם כאן אפשר לזהות את עקבות התודעה הכוזבת במיליון דרכים שונות, ולטעון, במיליארד דרכים שונות, שהתכסיס המסוכן ביותר של השטן הוא שהוא גורם לנו לחשוב שהוא לא קיים. האמונה שהתודעה הכוזבת או האידיאולוגיה הדומיננטית או הסטרוקטורות החברתיות או ה-איך-שלא-תקראו לכוחות החברתיים שמבטלים את כל יכולתנו לגרום לשינוי, אינם שולטות בנו לחלוטין, היא התודעה הכוזבת המסוכנת מכולן.

האינטואיציות שלי (שאולי גם בהן אין לבטוח) אומרות לי שני דברים שונים: 1) שהחשיבה הסוציולוגית הזאת חשובה מכדי לפטור אותה כקשקוש שלא עומד במבחן פופר. 2) שאנחנו חייבים להאמין, ולו רק מטעמים פרגמטיסטיים, שיש לנו איזה שהיא יכולת לנווט את המציאות החברתית שמקיפה אותנו, או לחילופין, להאמין שהכוחות הדטרמיניסטיים שפועלים עלינו כפרטים שונים מספיק מהכוחות החברתיים כדי ליצור כאוס שדי בו להצדיק תקווה לשינוי. חשבתי על זה היום בדרך לירושלים ועלתה בראשי אנאלוגיה שיכולה להפוך, אולי, את החשיבה המרקסיסטית לפחות-מדכאת, מבלי לנטול לגמרי את עוקצהּ. עכשיו, נא לא להיבהל, אבל כאן הולכת לבוא קצת פיזיקה למעשה, אני מוותר על האנאלוגיה היותר-מסובכת שחשבתי עליה לטובת אחת פשוטה יותר ומובנת יותר: נראה לי שאולי היחס בין כוחות דטרמיניסטיים חברתיים לכוחות דטרמיניסטים פסיכולוגיים (שקובעים את התנהגות היחיד), הוא כמו היחס בין הכוח החשמלי לכוח הכבידה. נא להקשיב עוד קצת, זה כמעט נגמר.

הכוח החשמלי וכוח הכבידה הם, לפי השקרים הפיזיקליים המקובלים כיום, שניים מהכוחות היסודיים הפועלים ביקום. מה שמשונה הוא, שלמרות שהכוח החשמלי חזק בערך פי זיליון מכוח הכבידה, אנחנו מבחינים בכוח הכבידה רק לעתים מאוד רחוקות בחיי היום-יום. כלומר, בניגוד לחפצים שנופלים בגלל כבידת כדור הארץ שהן משהו שאנחנו רגילים לו לחלוטין, לא כל יום נתקלים בעצמים שנמשכים או נדחים זה מזה בגלל כוחות חשמליים. לעומת זאת, אם מסתכלים בבפנוכו של החומר, באטומים ובמולוקולות, ומנסים להסביר למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים, כח הכבידה נהיה לגמרי לא רלוונטי. לסיכום: במיקרו - חשמל חשוב כבידה לא, ובמאקרו - ההֵפך. 

אז למה זה ככה? פשוט. הכוח החשמלי יכול לבוא בשתי צורות: משיכה או דחייה. הכבידה תמיד מושכת. גוש גדול מספיק של חומר הוא ניטרלי מבחינה חשמלית בקירוב טוב מאוד. כלומר, המשיכה החשמלית והדחייה החשמלית בין שני עצמים מאקרוסקופיים מבטלות זו את זו. כוח הכבידה, לעומת זאת, יודע רק למשוך. כל חלקיק חומר מפעיל משיכה כבידתית על כל חלקיק חומר אחר. כשיש הצטברות של מלאנתלפים חלקיקי חומר, נגיד, כדור הארץ, הכוחות החשמליים מבטלים זה את זה, אבל הכוח הכבידתי מתעצם ומצטבר. 

הנמשל של המשל הזה הוא כדלהלן: גם הכוחות הפסיכולוגיים וגם הכוחות החברתיים הם אמיתיים לחלוטין. אבל בעוד שהכוחות הפסיכולוגיים שפועלים בינינו משפיעים עלינו במיליון דרכים שונות, הכוחות החברתיים הם הטייה קלה אך אחידה של התנהגותנו, שמורגשת רק אם בוחנים קבוצות גדולות מספיק של חיות אנושיות. האופן שבו מעוצבת האינטראקציה בינינו לאנשים הקרובים אלינו נקבעת על ידי חוקים פסיכולוגיים, אבל אם אנחנו מנסים לשרטט קווים לדמות עתיד המדינה/העיר/החברה, עלינו להיות מודעים למסה העצומה של אנשים-שהם-לא-אני שעומדת כנגד כל קבוצה סוררת ומצמיתה אותה לדפוסי החברה כמו שכדור הארץ מצמית סלעים לקרקע בכוח משיכתו הכבידתית.

יום שלישי, 24 באפריל 2012

שלא עוד יאהב אותי

שלא עוד יאהב אותי; שלא עוד אוהב אותו - איך אפשר בכלל כששני אלו בעוכריי? וגם ההוא - שאזדקן, שאתכער, שאזדקן ואתכער - שאכלה את כל היופי שניתן לי ושלא עוד נאהב ושאהיה כמחזר אחר הפתחים ומתחנן עבור מעט יופי בכלי שני. ואיך אפשר בכלל לאהוב כשכל אלו בעוכריי?

ישנו איזה ריגוש אירוטי בהולדת העצמי. הייתה תקופה, הייתי ג'ובניק בסוף פרקו ועתותי בידיי. למדתי, קראתי, טיפחתי אוסף של להקות איזוטריות שקלעו במיוחד לטעמי. וכל התפרצות של פאנק נשי נשכח שאצרתי בהארד דיסק, וכל גילוי של תענוג אינדי-פופי חדש שהטענתי לאם-פי היו הרחבה והעמקה וקישוט של ישותי וסיפקו לי עונג שמעטים דומים לו בזמינותו להפקה חוזרת ונשנית; עונג שהיה בהם לכשעצמם אך שבו בזמן היה תלוי לחלוטין בידיעה שאוכל, אם ארצה בכך, לחשוף אותם בפני אחרים; בידיעה שאחת לשבועיים אבוא בקהלם של ההיפסטרים וחסרי השם ששכללו לכדי אומנות זן-בודהיסטית את היכולת להפנות את כל משאבי נפשם לניסיון להתחבב, ובו בזמן לעולם לא להיראות או להרגיש כמי שמנסים להתחבב. ואני הייתי מאלו. וזה היה שיאו של הריגוש, וזה היה שיאה של התקופה; ואחת לשבועיים יצאתי לבדי לתוך הלילה, לאחד המקומות שבהם ידעתי שעשוי להימצא, בתוך תמהיל מדויק של אלמוניות והיכרות מוקדמת, מי שיתחרמן לעמקי נשמתו מהשילוב הזה - מכך שהייתי שרירי ולבוש ומסוגל להפליא לגלגל שיחה קלה ככבדה על אפלטון או על Pulp, ואדיש במידה ומודע במידה לאפשרות שאולי ואולי לא נזדיין בסמטה או ניפגש בשנית. וזה היה שיאו של הריגוש. וזה היה שיאה של התקופה.

עכשיו אני חי בזוג, עם גינת ירק וחתולה. נדמה לי שמצב כזה עשוי להיות מצע פורה לצמיחת האושר, ובכל זאת, לאחרונה רוחי שקועה, נדמה, בחרדה ובפקפוק הרבה יותר מאשר בתנועה לעבר הנחת. למה?

החיפוש אחר התשובה ארוך וזמני קצר. לעת עתה, אשאיר את פצע השאלה שותת.

יום שבת, 14 באפריל 2012

שבתי

בחריקת שיניים ובגרירת רגליים אני חוזר לכתוב פה אחרי שכל הצהרותיי והתפארויותיי דאז נתמסמסו אל תוך שבעה-עשר ירחי שתיקה. אולי יסולח לי אם אודה שאמירות כמו "מוכן אני לבחינה כנה ומחושבת של בחירותיי ואורחותיי" יותר משנועדו להיות דיווח מהימן על מצבי הפנימי, כוונו ליצירת המציאות שעליה דיברתי כאילו הייתה כבר דבר מוגמר. אותו אדם שהאמין כי "יש דבר שנכון הוא ויש שאינו נכון, ושמוטב לו לאדם להיראות בטעותו מאשר לחיות עמה" וכו' וכו', האדם הזה לא היה אני, אלא מי שמעט ממנו היה בי פעם ושעוד ממנו קיוויתי לקנות לעצמי שוב. אז מה השתבש? מהו הדבר הזה שהיה לי, כיצד אבד ומדוע כשלתי בהשגתו המחודשת? אני חושד שאמצא לי לפחות מעט מזור ותועלת אם אגולל בקצרה את קורותיה של השתיקה הזו, קודם ולאחר אותה תרועה רמה מלפני השנה ומחציתה. הרי אני מגולל.

שהיה בי פעם

לפני שבע שנים, כשהייתי בן 19, הפסקתי לכתוב. בבסיס הצבאי ששירתי בו, בזמן שהייתי אמור להיות שקוע בהכשרה המודיעינית שלי, כתבתי סיפור קצר בשם 'התאבדותה של דורותי הייל'. כמה שבועות או ימים או חודשים אחרי כן, עדיין באותו בסיס צבאי בדרום, בלעתי כמה עשרות כדורים נגד צינון. בלעתי ורצתי לספר. ההרפתקה האבדנית הקטנה, שנסתיימה בהעברה לבסיס פתוח ובאיום מפי פסיכיאטר צבאי שלהבא אועבר לכלא, הייתה תחילתה של אפיזודה דכאונית סוערת ומתמשכת (כולל הרפתקה אבדנית נוספת בחסות מלחמת לבנון השנייה) ועצירות יצירתית מתמשכת עוד יותר.

אני לא יודע למה בעצם, אבל מכל החשודים המידיים שיכולתי להאשים בהעמקת הדיכאון שלי (משבר היציאה מהארון, מחנק המסגרת הצבאית, הנטייה לדיכאון שהייתה שם מאז ומתמיד), דווקא את הכתיבה האשמתי. במהלך טיפול פסיכולוגי שנמשך שנתיים (עם הפוגות), הגעתי למסקנה שכל ההחלטות השגויות שלי נבעו מכך שהקסמתי את עצמי בטעויות ובשקרים מנוסחים היטב. התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, במקביל לשירות הצבאי המחודש שלי כפקיד-על בקריה, והאמנתי שנמצא לי ייעודי האמיתי: לא עוד עבד פוחז למילים, לא עוד אחד מאותם משוררים נלוזים שאפלטון גירש ממדינתו על שפשעו בחיקוי האידיאות. מעכשיו, חשבתי לעצמי, אהיה פילוסוף. העליתי על דעתי טבע אנושי חזק יותר משלי, טבעו של שפינוזה (או, בעצם, הטבע שדימיתי שהיה לשפינוזה), ומשלא ראיתי כל מניעה לרכוש טבע כזה לעצמי, התעוררתי לבקש אחר האמצעים שיובילוני לשלמות הזו. הייתי משוכנע שהכתיבה תוכל להיות לאמצעי שכזה, שאם רק אשקיע בכך מעט מזמני אגלה דרך חדשה לכתוב, בריאה ומבריאה. הגילוי הזה התמהמה ובושש לבוא. בהתחלה עוד המשכתי לכתוב למגירה פרגמנטים של הגיגים, חוויות ושירה מינימליסטית והפרחתי למרשתת אין-ספור יומני-רשת אנונימיים שאפילו אני לא מסוגל כבר להתחקות אחריהם. בהדרגה חדלתי גם מאלו.

למעשה, גם אחרי שחדלתי בהדרגה מניסיונות הכתיבה היצירתית עוד עבדתי במשך שנתיים בכתיבה ועריכה של טקסטים שיווקיים. גם היום אני שקוע עד הצוואר בכתיבה אקדמית בלתי-פוסקת, אבל לא זאת הכתיבה שייחלתי לה. רציתי ליצור משהו שאפשר למשש. משהו שיתחצף ויקבל חיים משל עצמו; שיעמוד מחוץ לי ושעליו אוכל להצביע ולומר - הנה. זה הדבר שקונן בי כל הזמן הזה. זה ההסבר והצידוק לכל סבלי וחטאותיי. 

שכשלתי בהשגתו המחודשת

קצת לפני פרסום הרשומה הראשונה בבלוג הזה, בקיץ תש"ע, קרה דבר-מה שהרחיק אותי עוד-יותר מהאידיאל הפילוסופי שטיפחתי: התאהבתי. ואבוי לבושה, במקום לאהוב "דבר נצחי ואינסופי" ש"מרווה את הנפש אך בשמחה", נשביתי באהבה לדבר שאין זמני ממנו, לבשר ודם, לאדם. וככל שהתעקשתי להכיר בזמניות האהבה הזאת, כך היא התעקשה לדבוק בי.  הוא היה גרמני ואני הייתי תייר. לא הייתי טיפש מספיק כדי לחשוב שהרומן יימשך אחרי שאעזוב בברלין, או לוותר על המשך הטיול המתוכנן לשווייץ, איטליה, צרפת והולנד כדי להישאר איתו. ואפילו כשמאסתי באמסטרדם וחזרתי אליו, ידענו שנינו שגם אם הוא שוקל ברצינות לעבור בשבילי לישראל, הרי שכל הצהרת כוונות מהסוג הזה אינה אלא דיבורים בעלמא עד שהיא נדרשת למעשים. וכל השבועות שלאחר מכן, כשדיברנו בסקייפ בממוצע של אחת ליומיים וכתבנו אחד לשני מכתבי ודוא"לי אהבה, וכשבא לבקר אותי לשבועיים, ואז לחודשיים ופגש את ההורים שלי ואת החברים שלי - במשך כל הזמן הזה היינו שותפים להבנה שאף אחד מאיתנו לא יכול להתחייב באמת לחיים משותפים קודם שנתנסה בחיים משותפים. לפני חצי שנה, אחרי כמה חודשים של הכנות וביקור גומלין נוסף שלי בברלין, הוא עבר לישראל. לפעמים אני חושב לעצמי שזה מגוחך עד כמה אני עדיין מאוהב בו, לפעמים הוא מכעיס אותי ומתסכל אותי ורוב הזמן הוא פשוט אדם שהרבה יותר נעים לי להיות בסביבתו מאשר בגפי. 


כל זה טוב ויפה. אם לרגע נדמה שאני מתלונן על מזלי הטוב, ובכן, לכל היותר אני מתלונן בחיוך; בקריצה אירונית שאומרת: אני יודע שאין לי שום זכות. בכל זאת, האהבה הזאת, על כל הפיכחון היחסי שלה, איננה שותפות שאנו בוחרים בה כל רגע מחדש. יש לנו שכר דירה לשלם וכלים לשטוף וחתולה להאכיל ועציצים להשקות. המחשבה שאולי לא לעד נהיה ביחד היא מחשבה מפחידה לעתים, והפחד הוא אחד מאויביו הגדולים ביותר של האידיאל הפילוסופי-יצירתי ההוא שטיפחתי. כדי להבין את מלוא משמעותו של ה"אני חושב משמע אני קיים" צריך קודם כל להעז להטיל ספק. כדי להיות פילוסוף, לפחות מהסוג ששאפתי להיות, לפחות כך האמנתי, צריך להיות נכון לקבל כל מסקנה שאליה יוביל אותנו השכל. כשחשבתי על כך לפני כמה חודשים זה שיתק אותי. האפשרות ש"בחינה כנה ומחושבת של בחירותיי ואורחותיי" תוביל אותי למסקנה שעלי לוותר על האהבה הארצית הפחידה אותי כל כך שכלל לא העזתי לפצוח בחשיבה כזאת. האלם שאפף אותי עוד קודם לכן נהיה סמיך יותר. נשתתקתי לחלוטין.

שאני מקווה לקנות לעצמי שוב

אז מה נשתנה? כלום, בעצם. התערובת של תקוות, חששות, כאבים, הנאות אמונות וספקות נותרה כשהייתה במרכיביה, אבל משהו במינונים השתנה. לא מזמן המאהב הגרמני שלי קיבל אשרת שהייה רשמית, ואני כבר לא פוחד כמו פעם שיתעורר בוקר אחד, יכריז שנמאס לו ממני ומירושלים ויחזור לו לדויטשלנד. להיפך, עכשיו אני פוחד יותר מהדיכאון ששוטף אותי מאז ומעולם עם חילופי הגאות והשפל, המצטבר בקפלי העור ובנקבים, מהרוגז והנרגנות וחוסר הרגישות שהוא גורם לי, ומהאפשרות שדווקא חוסר הנכונות לנקז את הרגשות השליליים שלי באמצעות הכתיבה ירחיק ממני את אהובי. אז הנה אני. שבתי.

ולסיום, רק אומר, שלמרות שעד כה לא המראתי מעל למחוזות ההתעסקות בעצמי, המילים האלו והבלוג הזה נועדו לא פחות מכך לכתיבה על נושאים פוליטיים/אקטואליים/חברתיים/כלליים. בתקווה, אמצא בהמשך את תעצומות הנפש לגעת גם באלו.

 
מופעל על ידי Blogger.