יום שבת, 14 באפריל 2012

שבתי

בחריקת שיניים ובגרירת רגליים אני חוזר לכתוב פה אחרי שכל הצהרותיי והתפארויותיי דאז נתמסמסו אל תוך שבעה-עשר ירחי שתיקה. אולי יסולח לי אם אודה שאמירות כמו "מוכן אני לבחינה כנה ומחושבת של בחירותיי ואורחותיי" יותר משנועדו להיות דיווח מהימן על מצבי הפנימי, כוונו ליצירת המציאות שעליה דיברתי כאילו הייתה כבר דבר מוגמר. אותו אדם שהאמין כי "יש דבר שנכון הוא ויש שאינו נכון, ושמוטב לו לאדם להיראות בטעותו מאשר לחיות עמה" וכו' וכו', האדם הזה לא היה אני, אלא מי שמעט ממנו היה בי פעם ושעוד ממנו קיוויתי לקנות לעצמי שוב. אז מה השתבש? מהו הדבר הזה שהיה לי, כיצד אבד ומדוע כשלתי בהשגתו המחודשת? אני חושד שאמצא לי לפחות מעט מזור ותועלת אם אגולל בקצרה את קורותיה של השתיקה הזו, קודם ולאחר אותה תרועה רמה מלפני השנה ומחציתה. הרי אני מגולל.

שהיה בי פעם

לפני שבע שנים, כשהייתי בן 19, הפסקתי לכתוב. בבסיס הצבאי ששירתי בו, בזמן שהייתי אמור להיות שקוע בהכשרה המודיעינית שלי, כתבתי סיפור קצר בשם 'התאבדותה של דורותי הייל'. כמה שבועות או ימים או חודשים אחרי כן, עדיין באותו בסיס צבאי בדרום, בלעתי כמה עשרות כדורים נגד צינון. בלעתי ורצתי לספר. ההרפתקה האבדנית הקטנה, שנסתיימה בהעברה לבסיס פתוח ובאיום מפי פסיכיאטר צבאי שלהבא אועבר לכלא, הייתה תחילתה של אפיזודה דכאונית סוערת ומתמשכת (כולל הרפתקה אבדנית נוספת בחסות מלחמת לבנון השנייה) ועצירות יצירתית מתמשכת עוד יותר.

אני לא יודע למה בעצם, אבל מכל החשודים המידיים שיכולתי להאשים בהעמקת הדיכאון שלי (משבר היציאה מהארון, מחנק המסגרת הצבאית, הנטייה לדיכאון שהייתה שם מאז ומתמיד), דווקא את הכתיבה האשמתי. במהלך טיפול פסיכולוגי שנמשך שנתיים (עם הפוגות), הגעתי למסקנה שכל ההחלטות השגויות שלי נבעו מכך שהקסמתי את עצמי בטעויות ובשקרים מנוסחים היטב. התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, במקביל לשירות הצבאי המחודש שלי כפקיד-על בקריה, והאמנתי שנמצא לי ייעודי האמיתי: לא עוד עבד פוחז למילים, לא עוד אחד מאותם משוררים נלוזים שאפלטון גירש ממדינתו על שפשעו בחיקוי האידיאות. מעכשיו, חשבתי לעצמי, אהיה פילוסוף. העליתי על דעתי טבע אנושי חזק יותר משלי, טבעו של שפינוזה (או, בעצם, הטבע שדימיתי שהיה לשפינוזה), ומשלא ראיתי כל מניעה לרכוש טבע כזה לעצמי, התעוררתי לבקש אחר האמצעים שיובילוני לשלמות הזו. הייתי משוכנע שהכתיבה תוכל להיות לאמצעי שכזה, שאם רק אשקיע בכך מעט מזמני אגלה דרך חדשה לכתוב, בריאה ומבריאה. הגילוי הזה התמהמה ובושש לבוא. בהתחלה עוד המשכתי לכתוב למגירה פרגמנטים של הגיגים, חוויות ושירה מינימליסטית והפרחתי למרשתת אין-ספור יומני-רשת אנונימיים שאפילו אני לא מסוגל כבר להתחקות אחריהם. בהדרגה חדלתי גם מאלו.

למעשה, גם אחרי שחדלתי בהדרגה מניסיונות הכתיבה היצירתית עוד עבדתי במשך שנתיים בכתיבה ועריכה של טקסטים שיווקיים. גם היום אני שקוע עד הצוואר בכתיבה אקדמית בלתי-פוסקת, אבל לא זאת הכתיבה שייחלתי לה. רציתי ליצור משהו שאפשר למשש. משהו שיתחצף ויקבל חיים משל עצמו; שיעמוד מחוץ לי ושעליו אוכל להצביע ולומר - הנה. זה הדבר שקונן בי כל הזמן הזה. זה ההסבר והצידוק לכל סבלי וחטאותיי. 

שכשלתי בהשגתו המחודשת

קצת לפני פרסום הרשומה הראשונה בבלוג הזה, בקיץ תש"ע, קרה דבר-מה שהרחיק אותי עוד-יותר מהאידיאל הפילוסופי שטיפחתי: התאהבתי. ואבוי לבושה, במקום לאהוב "דבר נצחי ואינסופי" ש"מרווה את הנפש אך בשמחה", נשביתי באהבה לדבר שאין זמני ממנו, לבשר ודם, לאדם. וככל שהתעקשתי להכיר בזמניות האהבה הזאת, כך היא התעקשה לדבוק בי.  הוא היה גרמני ואני הייתי תייר. לא הייתי טיפש מספיק כדי לחשוב שהרומן יימשך אחרי שאעזוב בברלין, או לוותר על המשך הטיול המתוכנן לשווייץ, איטליה, צרפת והולנד כדי להישאר איתו. ואפילו כשמאסתי באמסטרדם וחזרתי אליו, ידענו שנינו שגם אם הוא שוקל ברצינות לעבור בשבילי לישראל, הרי שכל הצהרת כוונות מהסוג הזה אינה אלא דיבורים בעלמא עד שהיא נדרשת למעשים. וכל השבועות שלאחר מכן, כשדיברנו בסקייפ בממוצע של אחת ליומיים וכתבנו אחד לשני מכתבי ודוא"לי אהבה, וכשבא לבקר אותי לשבועיים, ואז לחודשיים ופגש את ההורים שלי ואת החברים שלי - במשך כל הזמן הזה היינו שותפים להבנה שאף אחד מאיתנו לא יכול להתחייב באמת לחיים משותפים קודם שנתנסה בחיים משותפים. לפני חצי שנה, אחרי כמה חודשים של הכנות וביקור גומלין נוסף שלי בברלין, הוא עבר לישראל. לפעמים אני חושב לעצמי שזה מגוחך עד כמה אני עדיין מאוהב בו, לפעמים הוא מכעיס אותי ומתסכל אותי ורוב הזמן הוא פשוט אדם שהרבה יותר נעים לי להיות בסביבתו מאשר בגפי. 


כל זה טוב ויפה. אם לרגע נדמה שאני מתלונן על מזלי הטוב, ובכן, לכל היותר אני מתלונן בחיוך; בקריצה אירונית שאומרת: אני יודע שאין לי שום זכות. בכל זאת, האהבה הזאת, על כל הפיכחון היחסי שלה, איננה שותפות שאנו בוחרים בה כל רגע מחדש. יש לנו שכר דירה לשלם וכלים לשטוף וחתולה להאכיל ועציצים להשקות. המחשבה שאולי לא לעד נהיה ביחד היא מחשבה מפחידה לעתים, והפחד הוא אחד מאויביו הגדולים ביותר של האידיאל הפילוסופי-יצירתי ההוא שטיפחתי. כדי להבין את מלוא משמעותו של ה"אני חושב משמע אני קיים" צריך קודם כל להעז להטיל ספק. כדי להיות פילוסוף, לפחות מהסוג ששאפתי להיות, לפחות כך האמנתי, צריך להיות נכון לקבל כל מסקנה שאליה יוביל אותנו השכל. כשחשבתי על כך לפני כמה חודשים זה שיתק אותי. האפשרות ש"בחינה כנה ומחושבת של בחירותיי ואורחותיי" תוביל אותי למסקנה שעלי לוותר על האהבה הארצית הפחידה אותי כל כך שכלל לא העזתי לפצוח בחשיבה כזאת. האלם שאפף אותי עוד קודם לכן נהיה סמיך יותר. נשתתקתי לחלוטין.

שאני מקווה לקנות לעצמי שוב

אז מה נשתנה? כלום, בעצם. התערובת של תקוות, חששות, כאבים, הנאות אמונות וספקות נותרה כשהייתה במרכיביה, אבל משהו במינונים השתנה. לא מזמן המאהב הגרמני שלי קיבל אשרת שהייה רשמית, ואני כבר לא פוחד כמו פעם שיתעורר בוקר אחד, יכריז שנמאס לו ממני ומירושלים ויחזור לו לדויטשלנד. להיפך, עכשיו אני פוחד יותר מהדיכאון ששוטף אותי מאז ומעולם עם חילופי הגאות והשפל, המצטבר בקפלי העור ובנקבים, מהרוגז והנרגנות וחוסר הרגישות שהוא גורם לי, ומהאפשרות שדווקא חוסר הנכונות לנקז את הרגשות השליליים שלי באמצעות הכתיבה ירחיק ממני את אהובי. אז הנה אני. שבתי.

ולסיום, רק אומר, שלמרות שעד כה לא המראתי מעל למחוזות ההתעסקות בעצמי, המילים האלו והבלוג הזה נועדו לא פחות מכך לכתיבה על נושאים פוליטיים/אקטואליים/חברתיים/כלליים. בתקווה, אמצא בהמשך את תעצומות הנפש לגעת גם באלו.

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

 
מופעל על ידי Blogger.