כמעט מבלי משים, פיתחתי כלפיו אינסטינקט ריצוי פבלובי. כל בקשה שהוא מביע או חשק שנרמז בו נענים מיד וקודם כל בהתפשרות ונכונות לסיפוק כל צרכיו. רק באיחור מתעורר בי רצון משלי, ובהתעוררו הוא מתמרמר: איך זה קרה? איך הפשרה הזו נכפתה עלי? איך לא נשאלתי לדעתי? ההתמרמרות הופכת לטינה ובסתר אני מאשים אותו, אולי שלא בצדק, בדריסה גסה של רצונותיי.
אבל מנין לו הכוח המופלא הזה להשתיק את רצונותיי? הוא לא מכה אותי, לא מאיים עלי בעזיבה או באלימות כלכלית. הוא בסך הכל מתקשר. אומר מה הוא מרגיש, מה דרוש לו; לפעמים רק מרמז; למילים הרי אין כוח מיסטי כזה. מילים הן פיסות מידע שאנחנו קולטים באופן רצוני, ושאת עיבודן אנו יכולים להשהות, למנוע או לשנות. לא כך? לא, לא כך. המילים חודרות מבעד לעור. ללמוד שפה פירושו לפתוח בעצמך נקבים שדרכם יכולות להיכנס לתודעה השפעות מיטיבות ומזיקות כאחת. כשמוטח בנו עלבון, אין אנחנו חופשיים לבחון אותו בניחותא ולהחליט אם מדובר בהשמצה בעלמא או בביקורת בונה. מרגע שבחנו אותו, הוא כבר הילך עלינו את כשפיו. מרגע שלמדנו שׂפה הרגישות לזיהומיה פעורה בנו ללא תקנה.
בכל זאת, לא כלו כל הגנותינו מפני המילים. אם להמשיך ולהשתמש במטאפורת החדירה לעור, אז אפשר, נדמה לי, להצר את הנקבים או למדר את החללים הפנימיים; לקבוע בתודעה מנגנוני סינון שיכולים, גם אם לא לחסום כליל, למנוע את חדירת ההשפעות המזיקות לרבדים העמוקים יותר בישותנו.
במובן מסוים, אני הענקתי לו את כוח הכפייה הזה, ואת האחריות הגדולה מדי שמתלווה לו. לטובתי ולטובתו, אני צריך לפתח תגובה אוטומטית חדשה, מאזנת. לשם כך אני זקוק לעוד כתיבה, להתוויית גבולות, לקביעת הסכמות. אני זקוק לעוד זמן.
אבל מנין לו הכוח המופלא הזה להשתיק את רצונותיי? הוא לא מכה אותי, לא מאיים עלי בעזיבה או באלימות כלכלית. הוא בסך הכל מתקשר. אומר מה הוא מרגיש, מה דרוש לו; לפעמים רק מרמז; למילים הרי אין כוח מיסטי כזה. מילים הן פיסות מידע שאנחנו קולטים באופן רצוני, ושאת עיבודן אנו יכולים להשהות, למנוע או לשנות. לא כך? לא, לא כך. המילים חודרות מבעד לעור. ללמוד שפה פירושו לפתוח בעצמך נקבים שדרכם יכולות להיכנס לתודעה השפעות מיטיבות ומזיקות כאחת. כשמוטח בנו עלבון, אין אנחנו חופשיים לבחון אותו בניחותא ולהחליט אם מדובר בהשמצה בעלמא או בביקורת בונה. מרגע שבחנו אותו, הוא כבר הילך עלינו את כשפיו. מרגע שלמדנו שׂפה הרגישות לזיהומיה פעורה בנו ללא תקנה.
בכל זאת, לא כלו כל הגנותינו מפני המילים. אם להמשיך ולהשתמש במטאפורת החדירה לעור, אז אפשר, נדמה לי, להצר את הנקבים או למדר את החללים הפנימיים; לקבוע בתודעה מנגנוני סינון שיכולים, גם אם לא לחסום כליל, למנוע את חדירת ההשפעות המזיקות לרבדים העמוקים יותר בישותנו.
במובן מסוים, אני הענקתי לו את כוח הכפייה הזה, ואת האחריות הגדולה מדי שמתלווה לו. לטובתי ולטובתו, אני צריך לפתח תגובה אוטומטית חדשה, מאזנת. לשם כך אני זקוק לעוד כתיבה, להתוויית גבולות, לקביעת הסכמות. אני זקוק לעוד זמן.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה