יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

תחילתו של ניסיון בוסרי לניסוח תורת-חיים אימננטית


1. הטוב אינו אלא מה שנחשב לטוב. הטוב יותר - מה שנחשב לטוב יותר, ומה שיכול להיחשב לטוב זמן ארוך יותר. אילו הייתי מסתפק בקריטריון הראשון, הרי בכך הייתי הופך את הטוב לדבר פרטי לגמרי, וכל תורת-חיים שהייתי מציע הייתה מיותרת לחלוטין. אולם המעט הזה, קריטריון השרידוּת של ההיחשבות לטוב, יוכל להחזיק את המרובה, או לכל הפחות - חייב אני להאמין כי יוכל. פרט לו איני רואה עיקרון לשיפוט הטוב שאינו הזיה על דברים שמחוץ לעולם, ושאינו מרחיק את תשומת לבנו מהסיבות האמיתיות שבגללן אנשים פועלים לפי דבר-מה או עבור דבר-מה, אל עבר הסיבות המדומיינות. אדם אינו שומר מצוות משום שכך דורש האל. הוא שומר מצוות משום שהוא מאמין שכך דורש האל. אין בכך לומר שהאל כן או לא דורש זאת באמת, כן או לא קיים, אלא רק שהדיון האתי, כדי שיוכל להיות מבוסס במציאות, כלומר, כדי שיוכל להיות מבוסס כך שכל אדם יוכל, לפחות באופן עקרוני, להיווכח בנאותות הביסוס בעצמו, חייב להיאחז רק במה שנתון במציאות.

2. בעודנו משתדלים ליצוק יסודות לתורת-חיים אימננטית או מטובענת (naturalized), מן הראוי שנטבען גם את המטא-אתיקה שמכווינה את חיפושינו. כלומר, אם הדרך האמיתית להנחות את אלו שמחפשים אחר הטוב היא לבחון כיצד אנשים נוהגים בפועל כשהם מנסים להיות טובים, לפעול למען הטוב או לנהוג היטב, אזי החיפוש אחר תורת-החיים שתספק אותה הנחיה, כדי שיתאים לזמננו וימנע מאיתנו לחזור על טעויותיהם של אלו שעשו זאת בעבר, מוטב שיונחה במידה כלשהי על ידי ההיסטוריה של נסיונות אלו.

כדי לעמוד בדרישה זאת, נהיה חייבים לקרוא את כתביהם של הוגים רבים, הן פילוסופים, הן אנשי משפט והן מחוקקים דתיים. בו-בזמן, הפרקטיוּת שמכווינה אותנו, פירושה גם שעלינו להיות מודעים לכך שלפעמים מוטב להניח הנחות זמניות, להתקדם באמצעותן ולתקנן בהמשך, לפי הצורך, מאשר לגזור על עצמנו שתיקה כל עוד לא התוודענו לכמות האינסופית של ידע ומידע שהיא רלוונטית לחקירתנו.

על סמך הנימוק האחרון, ארשה לעצמי להתחיל את טבעון המטא-אתי בטענה שמבוססת על רושם כללי, ללא קריאה מכוונת בטקסטים לשם אישורו. זו הטענה: כל כמה שפילוסופים אתיים מתיימרים, לעתים קרובות, לבסס את כל תורתם על עיקרון אחד יחיד, כמו עיקרון מירב האושר של התועלתנים או הצו הקטגורי של קאנט, בכל זאת תורתם מובילה לבסוף, באופן חשוד למדי, למוסר הדומה ברובו הגדול לזה שהיה נהוג כבר בפועל בזמן ובמקום שבו חיו. הסיבה לכך היא שבפועל הקשר בין העיקרון לכללים הנגזרים ממנו לא היה, מבחינת התהליך של היווצרות התורה האתית, קשר של דדוקציה חד-כיוונית טהורה. זה היה למעשה קשר דו-כיווני. וליתר דיוק: בו-בזמן שכללים מעשיים מסוימים נגזרו מעקרון העל, אחרים היו כה חשובים לאותם הוגים, שהם עצמם השתתפו בניסוח עיקרון העל ואף בגזירה של כללים מעשיים ממנו.

הראיה הבולטת ביותר לקשר הדו-כיווני בין עקרון-העל ליישומיו היא באופן שבו ההוגים המוסריים משתדלים להראות כי לא יוצאים מהעיקרון שלהם כללים הסותרים את הדעה הרווחת בענייני מוסר. הדבר בולט במיוחד בתועלתיות של מיל, למשל, כאשר הוא מכחיש בתוקף שיוצא מעקרונהּ שמותר לשקר בכל עת שנדמה שבכך תימנע רעה גדולה יותר מהשקר  [פרק ב, ע' 55 בתרגום של יוסף אוּר]. באופן דומה, כדי לשכנע את הקוראים בתקפות של תורתו המוסרית, מסביר קאנט בהרחבה כיצד נגזר מהצו הקטגורי שלו שאסור להבטיח דבר שאין מתכוונים לקיימו. כלומר, כדי להכשיר את עקרון-העל להצדקת כללים מעשיים, הם היו צריכים להצדיקו על ידי חלק מסוים מן הכללים המעשיים שעתידים היו להיגזר ממנו.

כך יוצא שאת תורת החיים או המוסר שנוצרים על ידי עקרון-על יש לחלק לשניים: מרכז ופריפריה. במרכז ישנם מוסכמות שנטועות כה עמוק בלבו של ההוגה או בחברה שבה הוא חי, שעקרון העל כפוף להן, בפועל, יותר משהן כפופות לו. בפריפריה, לעומת זאת, ישנם מקרים מיוחדים או חדשים לגמרי, שלגביהם אין לאדם או לחברה גזר-דין קודם, ושלשם הכרעה לגביהם הוא נסמך לחלוטין על עיקרון העל. בפועל, אין מדובר בחלוקה דיכוטומית, אלא להיפך - כל כלל מעשי עשוי להיזרק לטובת אחר או בשל עיקרון-על בנסיבות מסוימות, אולם עבור כללים-מעשיים מסוימים מדובר בנסיבות מאוד בלתי-סבירות, ואילו עבור אחרים הדבר מתרחש בקלות יתרה.

יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

כשהפוליטי נהיה אישי באמת, או: קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק ג')

אני אכתוב את הפוסט הזה. אני אכתוב את הפוסט הזה. אני אכתוב את הפוסט הזה. נשבע, נשבע, נשבע, שעכשיו אני מתחיל ומסיים לכתוב את הפוסט הזה.

(או: באיחור של יותר משנה, קיצור תולדות תודעתי הפוליטית - חלק ג')

הצבא הוא מקום מדכא למדי למי שמדמיין כי בתוכו פנימה הוא לסבית מהפכנית-רדיקלית בעוד שכלפי חוץ הוא לכל היותר צמחוני מנומס שלעתים נדירות בלבד חולק עם אחרים או מוציא לפועל את השקפתו הפוליטית העמומה. מדכא, אבל נוח. כי למרות שהמישהו הזה, שהוא אני, מצא את עצמו נטוש בלב המדבר, מוּצא לחופשי רק לשני ימים אחת לשבועיים, טובע בים של יגיעה חסרת משמעות לדידו, בכל זאת מצבו אִפשר לו - דווקא משום שלא ניתנה לו כל בחירה - לשמר את הדימוי העצמי הפוליטי שלו. נכון, מדי פעם נתקף מיחושי-מצפון על כך שמעולם לא שקל ברצינות לפעול כמתבקש מתוויתו האידיאולוגית, אבל העובדה שעל כל צעד ושעל טרח הצבא להבהיר לו באלפי דרכים קטנות כגדולות שגורלו  הולאם, הקלה עליו היה לשכוח שאי פעם הייתה לו לאותו מישהו אחרית מוסרית.

אבל אז, בגלל צירוף מקרים שאני מתפתה לכנותו גורלי, נעשה המישהו הזה אני. או לפחות, משהו קרוב הרבה יותר ל'אני' הנוכחי. כבר הועברתי מהכלא במדבר לשירות נוח ונטול תורנויות בקריה, אבל איכשהו יצא שבזמן האבט"ש הראשון שלי, בעיירה קטנה על גבול לבנון, פרצה מלחמה. זו חוויה מאוד משונה לג'ובניק כמוני להתעורר בוקר אחד לקול קטיושות. זו חוויה משונה הרבה יותר להיות מוקף בתושבי אותה עיירה, שבינם לבין שמאלני אשכנזי-למראה מרעננה אין הרבה במשותף. מפה לשם, ניסיתי להתאבד. סוגשל. לא ניכנס לזה.

מה שחשוב הוא, שפתאום הצבא שממנו פינטזתי להיפלט, התחיל לרמז לי שדווקא הוא זה שרוצה לחתוך. פתאום ניתנה לי בחירה. בעיצומו של משבר נפשי, יכולתי לקטוע בפתאומיות את השגרה שהכריחה אותי לקום כל בוקר ולצאת מהבית, או להבטיח שאהיה ילד טוב ושפוי ולהתחנן שיתנו לי להישאר. אולי אני מחסיר יותר מדי פרטים, ואולי קשה להבין למה בעצם - אבל היה לי ברור שבאותו רגע בחיי אני זקוק למסגרת הצבאית. בקיצור, וזו הפואנטה של כל הסיפור: פתאום מצאתי את עצמי בוחר להישאר בצבא. באותו רגע, יכולתי להשתחרר בקלות, וגם ההורים שלי, בהתחשב בכל הבּרוך הזה, היו מקבלים את זה איכשהו בהבנה. אבל בנסיבות המשונות שנוצרו, ושקשה לי לדמיין אותן נוצרות בדרך אחרת, ניתנה לי הבחירה, והבחירה הבריאה יותר עבורי הייתה להמשיך לשרת.

הבחירה הזאת ביגרה אותי, או אולי קלקלה אותי, ובכל מקרה - עשתה אותי דומה הרבה יותר למי שאני היום. ברור לי שזה כך, אבל קשה לי להסביר למה ואיך בדיוק. אחשוב ואעדכן. 

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

הדרך למעלה

את מה שנוצץ לי עכשיו מרחוק, אין לי כוחות נפשיים לחקור כרגע. אבל אני חייב לכל הפחות להטמין את זרע התובנה בעציץ בליווי שלט שמצהיר מה בכוונתי להצמיח. במשפט: נפילות המתח שמהן אני סובל באופן קבוע, שמונעות ממני לעמוד ביעדים, שבמהלכן אני חש רצון שאיני יכול להיאבק בו לחבל במאמציי הקודמים, אולי אינם אלא המשכם ההכרחי של פרצי הפרודקטיביות המתועלים היטב, המוארכים  לכדי פרקי זמן שלמים של היצמדות לשגרת עבודה. אולי הם רע הכרחי, שצריך להשלים איתו. אולי הם סימן לכך שאני מתנהל באופן שגוי.

כשסוללים נתיב לפסגה צריך לזכור: הדרך למעלה היא הדרך למטה. 

יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

טאוב ו - Tunng בארץ הפוסט-מודרנה

אני אף פעם לא בוכה בהלוויות, אבל כמעט תמיד בוכה בקולנוע. בחסות החשיכה, אפשר להרשות לכמה דמעות נמהרות להילחץ אל דופן העין מבלי להרגיש שאתה ממלא בכך את חובתך למשטרת הרגשות הבלתי-נראית. זה לא משנה, בעצם, באיזה סרט מדובר. תמיד זה קורה לקראת סופו, ותמיד אלו אותן הדמעות; בין אם מדובר בספיידרמן 2 או כנפיים שבורות, בין אם  הסרט משועבד לקלישאות או מדויק ושאוב מהחיים, עצם העובדה שבפניי ניצבות פנים אנושיות, גם אם עשויות פיקסלים, עצם העובדה שהן יודעות באותו הרגע, שכולנו יודעים ביחד איתן, שהנה - נסגר הנרטיב - הייתה התחלה, היה אמצע, ועכשיו הכל נגמר והסבל נעשה למשמעות - זה פורט על נימי תקוותיי החבויות ביותר פעם אחר פעם.

אותו דבר נכון לגבי השיר הזה. גיליתי אותו לראשונה לפני שנה או שתיים, הודות לפסקול של Weeds, ומאז, אחרי כל פעם שאני שוכח ממנו ונזכר בו מחדש, הוא מצליח לחלץ ממני את הדמעות האלו. למעשה, זה לא רק השיר, זה הצירוף של השיר והקליפ. המוזיקה, המילים והתמונות, כולם ביחד. להתרגשות הזאת, לוותה תמיד איזה שהיא פרשנות לא-גמורה שגיבשתי לעצמי לגבי השיר/קליפ, ועד עכשיו הייתי משוכנע שהיא לא יותר מרעיונות מוקדמים שאני כופה על הסרטון. היום, נדמה לי פתאום שאולי היא לא לגמרי בלתי-מבוססת, ובכל מקרה, שיכול להיות נחמד לנסח ולחלוק אותה עם העולם.

אז קודם כל, צריך לצפות בקליפ:


אחרי שצופים ומסכימים איתי שזה שיר יפה מאוד, צריך להרהר קצת בדימוי המרכזי בקליפ: מה שנראה במבט ראשון כסתם גוש גרוטאות שמרחף בחלל, הוא בעצם חללית שהורכבה מגרוטאות, כולל איברים של חברי הלהקה, ונדמה שכל חלקיה, גם אם נבחרו לעתים באקראי, ממלאים תפקיד כלשהו. בעצם, במבט שני, הגרוטאות הן ברובן מסוג מסוים מאוד -  פיצ'עפקעס מהעבר; ברווז גומי, מזוודת-עור ישנה, רגל נעולה בנעל עקב אדומה, גלגל של Fruit Machine ושאר פריטים שערכם היחיד הוא נוסטלגי. כשראיתי את זה, מיד נזכרתי בקטע מהמרד השפוף של גדי טאוב:

"היצירה הפוסט-מודרנית כאילו נוצרת במגרש גרוטאות ענק של אמצעי הבעה מקולקלים. היא מרימה שברים וחתיכות ומשבצת אותם בתוך עצמה, בסקרנות, אבל בלא תחושה של חידוש, במין תערובת משונה של ייאוש מפוכח ותמימות ילדותית. פניה פונים לאחור, לא לפנים" (עמוד 49).

דיי מבאס, המצב הפוסט-מודרני הזה. ואפשר למצוא אותו לא רק בקליפ, אלא גם במילים של השיר:

"We're catching bullets in our teeth
And though it's easy when you know how it's done
They split the secret up six ways before they gave it to us just before dawn
And now we don't remember"
הם חוזרים על המילים האלה שוב ושוב בוריאציות שונות, כך שבטח זו לב לבה של הטרגדיה: אנחנו משתוקקים לעשות את הדבר הזה, שקודמינו ידעו איך לעשות, אבל הסוד פוצל ונשכח, וכל שנותר לנו ממנו זה שברים. אנחנו ממשיכים לנסות; אנחנו חותכים מעצמנו חתיכות-חתיכות ומתענגים על כל כאב שמזמנת לנו המציאות, ממלמלים תפילה לאל שאיננו מאמינים בו, נתלים ברגע של עצב אמיתי לאחר מות חבר, בונים העתקים מפלסטיק של מבעי כאב מן העבר ומקווים שאולי, אולי, משהו מן הרגש יחלחל מן החוץ לפנים. זה לא קורה.

בכל זאת, ב - endless night הזה, יש עונג אחד אמיתי. זה העונג שהרגשתי כשקראתי את הספר של טאוב בפעם הראשונה (או ליתר דיוק, כשקראתי את החצי הראשון וקטעים רנדומליים מהחצי השני), זה העונג של הצפייה בקליפ. הזיוף הזה שלנו, שדן אותנו להיות אספנים של אמצעי-הבעה, הוא בכל זאת הזיוף שלנו. הרי השיר כתוב בגוף ראשון רבים. הרי בתוך גוש הגרוטאות הזה, מאוחדים יחדיו שישה אנשים שונים. הרי איש אחד בשם גדי טאוב כתב את הדברים שהרגשתי גם אני, אבל לא הצלחתי לשים עליהם את האצבע.

כשהאני הופך לאנחנו, הסבל הופך למשמעות.

ונדמה לי, בעצם, שזה כבר קורה כמה זמן. שהתקופה כבר לא כל כך פוסט-מודרנית כמו פעם, ושעוד איזה עשר-עשרים שנה כבר תמצא לה שם משל עצמה. ואולי קצת אחרי זה, בתקופה החדשה החדשה, יהרהר הנכדים שלנו בחיבה בספרים ובסרטים שנותיר אחרינו, ויאמרו לעצמם: כן, הם, הם הביאו את הזיוף לשיאים חדשים של אותנטיות. 

יום שישי, 2 באוגוסט 2013

בשביל מה צריך את מדעי הרוח

בשביל מה צריך את מדעי הרוח? אתם שואלים ואני רוצה לענות: לא צריך את מדעי הרוח. את הרוח עצמה צריך. את הפילוסופים, לא את הסכולאסטים שהופכים בדבריהם. את הסופרים והמשוררים והמחזאים. לא את הקריאות המתוחכמות, החתרניות או השמרניות, האסתטיות או האתיות, המנסות להחיות את המחברים או הקובעות מסמרים בארון קבורתם.

בעולם האקדמי כפי שהוא כיום, כמה שלא יגנו על עצמם חוקרי הרוח מביקורת באמצעות מודעות עצמית, כתיבה החותרת תחת עצמה, אפולוגטיקה והתחפרות באיזוטריה, לא יימלטו מהאמת המרה: הם עצמם אויבי הרוח הגדולים ביותר. הם אלו שמקיפים את הרוח בחומות של קאנון וסנוביזם, סוגרים אותה בגן נעול, ומתפלאים מדוע אין היא נותנת עוד פרי.

אני לא רוצה להתפלמס על הפרשנות של אפלטון, או שפינוזה או פוקו. אני רוצה לדעת: האם הם צדקו או טעו? במה צדקו? במה טעו? כיצד נהיה צודקים מהם?

אני רוצה לכתוב על סאות' פארק ועל הסמויה ונושאי המגבעת ועל היפסטרים וממים ויאיר לפיד. אבל עכשיו, לא מחר, כשייכנסו לספרי 'תולדות ה-' או לאיזו רשימת קריאה או צפייה.

אני לא רוצה להבין למה התכוון המשורר או לדלות מיצירותיו, ללא הסכמתו, את משמעותן העמוקה. אני רוצה שכל דבר שאכתוב על המשורר יהיה בעצמו ספרות, ויכריז על עצמו בגאון שהוא ספרות, או שלא יהיה בכלל.

כשאתם שואלים למה צריך את מדעי הרוח, אני רוצה לענות לכם את כל הדברים האלו, אבל לא יכול. לא רק כי אין זה מהרגלי לענות כך בשליפה מהמותן, ללא שום חשיבה מקדימה וביקורת עצמית, ולא רק כי היעדרה של ביקורת עצמית גורם לי לפחד שכל זה קשקוש בּלַבּוּש אחד גדול. לא. הסיבה המכרעת לשתיקתי מהותית הרבה יותר: מי מלבד הפקולטות למדעי הרוח והקרנות שמממנות אותן ישלם כדי שאוכל לכלות את כל זמני בישיבה, כתיבה וחשיבה; בניסיון להפיח מעט מן הרוח בעולם?

בתמונה: תמונה לא קשורה

יום רביעי, 24 ביולי 2013

תולדות ההיאמרות

כל היום אני אומר את זה וזה לא נאֶמר. אני אומר את זה ואומר את זה ולא גומר להיאמר. אני אומר את זה ואומר את זה וזה לא מתחיל להיאמר.

מיד בבוקר, על האסלה, אני מנסה בשקט ניסוחים שונים. עד הצהריים אני ממלא 21 מחברות בכתב צפוף, ובלילה, מתוך שינה, אני מחשב את היתכנותם של מיני אלגוריתמים לאמירה יסודית.

כבר זנחתי את כל עיסוקיי האחרים ופיניתי את כל זמני להמתנה לדבר שיואיל בטובו להיענות להזמנה של לשוני. ישבתי וחיכיתי וערכתי רשימה של כל חלקיו וניסיתי להגשימו על ידי  קריאה בשמם אחד לאחד, ללא הועיל. קמתי ופתחתי לו את הדלת, וציפיתי לו בפה פתוח עד שפי יבש והזמן חלף וככל שחלף הדבר נאמר עוד פחות. "אולי הוא מרגיש לא בנוח" חשבתי "להגיע למסיבה שאין בה מוזמנים נוספים". יצאתי אל השוק וקניתי ירקות ופירות לסעודה, ומילאתי ביתי שכנים ועוברי אורח וצחוק ודיבורים, אך פעמון הדלת, כל כמה שצלצל, מעולם לא צפן בדנדונו את בואו של זה המיוחל. יצאתי לעבוד וללמוד ופגשתי אנשים, והבטחתי הבטחות, ומילאתי את רוב זמני בהפרתן ובקיומן ובדחייתן, ואת מיעוטו של זמני הותרתי לישיבה ולהמתנה, לדקלום ולהתחמקות, להתחננות ולהירדמות, לדבר שייאמר.

מדי פעם ופעם הוא מציץ לרגע, בחלון או בחלום, עירום כולו מלבד למסיכה או עטוי כולו מלבד לעיניו. ביומן קטן ליד המיטה אני רושם את הופעותיו; את נסיבותיהן ומועדיהן; את תולדות ההיאמרוּת.  

יום רביעי, 24 באפריל 2013

חתול ישן

חתול הוא עוגה שאוכלים עם העיניים
בטנו בחושה
לשונו קיפלה בה שובע ונמנום
והשמש אפתה
והעלתה
ניחוח דייסה מתוקה, ריטוטי חלום וזֶכֶר
זנב שממית מתפתל שחמק מטווח כּפּה.


יום שני, 22 באפריל 2013

היומן השלישי

כדי לכתוב יומן אחד, צריך אדם לכתוב שלושה. אחד ישמור במגירה נעולה, לא יראה לאיש וגם לא ירשה שיתגלה לאחר מותו. שני ידפיס בעשרות או מאות עותקים, יחתום עליהם בשם בדוי ויתלה על לוחות המודעות בצומת-דרכים נידח או בעיר מרוחקת. את השלישי יניח על מדף בסלון, יקריא ממנו בפני חברים, ילקט ממנו וישלח להוצאות הספרים ולמדורי המכתבים למערכת.

בראשון יכתוב כל יום או כל יומיים ובו יפרט בלא חן את כעסיו וכאביו הקטנוניים ביותר, את לבטיו החוזרים על עצמם מדי-יום, את שצף מחשבותיו ודעותיו, מתישים ונדושים ככל שיהיו. שם יציין או לא יציין שמות אנשים מפורשים ככל שירצה. ידבר בשפת הקוד שבינו לבין מוחו או יאריך בהבהרות עד יבוש הדיו. יתהה בקול-רם-בשקט ויערוך טבלאות בעד ונגד ורשימות של מטלות, חלומות, חפצים, חרדות ותכניות לסופ"ש.

בשני יכריח את עצמו לכתוב את סודותיו המביכים ביותר, את אלו שלעולם לא יעז להגות בקול, ורק בקושי ייאות להעלותם על נייר או להתעכב עליהם במחשבותיו. בו יהא תמיד מתריס. יכיש כנחש מפוחד. יבחר במילים הבוטות, הגסות והשנואות עליו ביותר.

ובשלישי יותיר רק מה שזוקק מן השניים הראשונים; את מה שצמח ברקבובית מזרעי משפט או דימוי מוצלח. יעבירוׁ לכד-חרס נאה, ואף יצמיד לו מקל במבוק או סככת ברזל, עליהם יוכל להשתרג ולהתפרא וללבלב ולהעלות ריח. ואז יזמין אנשים לגנו המסוגר. ואז יצביע על צמחיו ויאמר: ראו, זה אני. זו ההצדקה לכל סבלותיי ושתיקותיי.  

יום שני, 15 באפריל 2013

פוסט פוסט-יומהולדת

מה עדיף להיות, סוקרטס אומלל או חזיר מאושר? ומה חזיר מעדיף להיות? ומה חצי-חזיר?

אני מרגיש, או חושש, שאני צולל לתוך תהומות העמימות. שמשנה לשנה אני נעשה יותר פסימי, פחות אידיאולוגי, יותר קהה. הויתורים והפשרות כבדים עלי. העקרונות שנזנחו אינם כה בוטחים כבעבר, אינם מסתפקים בשבועת נאמנות, דורשים מחוות כתנאי למשא ומתן. כבר כמעט חצות ואין לי אף מחווה במלאי. אולי הם יסתפקו בוידוי. לא וידוי גנרי, וידוי מפורט, מביש. הנה: הפסקתי להיות צמחוני כי לא היה לי מה להזמין ללאנץ' במשרד. הלכתי רק לשלוש הפגנות בשנתיים האחרונות וחוץ מזה לא נקטתי אצבע כדי לקדם את אמונותיי. וגרוע מכל בעיני: זנחתי את צוו של סוקרטס, שיש לציית לחוק גם כשאיננו מסכימים לו. גם כשהוא אינו נוח לנו. גם כשלוחצים עליך. אולי אני כבר לא מאמין בציווי הזה, אבל אני גם לא מאמין בנטישת עקרונות ללא דיון. הלוואי ויכולתי לומר במה מדובר. אני לא יכול, זה לא נוגע רק לי. אל תדאגו, לא רצחתי אף אחד. מדובר בהפרת חוק הרבה יותר נוחה, מעונבת ומקובלת - נתונה לפרשנות אפילו.

אוף.  
 
מופעל על ידי Blogger.