יום רביעי, 24 ביולי 2013

תולדות ההיאמרות

כל היום אני אומר את זה וזה לא נאֶמר. אני אומר את זה ואומר את זה ולא גומר להיאמר. אני אומר את זה ואומר את זה וזה לא מתחיל להיאמר.

מיד בבוקר, על האסלה, אני מנסה בשקט ניסוחים שונים. עד הצהריים אני ממלא 21 מחברות בכתב צפוף, ובלילה, מתוך שינה, אני מחשב את היתכנותם של מיני אלגוריתמים לאמירה יסודית.

כבר זנחתי את כל עיסוקיי האחרים ופיניתי את כל זמני להמתנה לדבר שיואיל בטובו להיענות להזמנה של לשוני. ישבתי וחיכיתי וערכתי רשימה של כל חלקיו וניסיתי להגשימו על ידי  קריאה בשמם אחד לאחד, ללא הועיל. קמתי ופתחתי לו את הדלת, וציפיתי לו בפה פתוח עד שפי יבש והזמן חלף וככל שחלף הדבר נאמר עוד פחות. "אולי הוא מרגיש לא בנוח" חשבתי "להגיע למסיבה שאין בה מוזמנים נוספים". יצאתי אל השוק וקניתי ירקות ופירות לסעודה, ומילאתי ביתי שכנים ועוברי אורח וצחוק ודיבורים, אך פעמון הדלת, כל כמה שצלצל, מעולם לא צפן בדנדונו את בואו של זה המיוחל. יצאתי לעבוד וללמוד ופגשתי אנשים, והבטחתי הבטחות, ומילאתי את רוב זמני בהפרתן ובקיומן ובדחייתן, ואת מיעוטו של זמני הותרתי לישיבה ולהמתנה, לדקלום ולהתחמקות, להתחננות ולהירדמות, לדבר שייאמר.

מדי פעם ופעם הוא מציץ לרגע, בחלון או בחלום, עירום כולו מלבד למסיכה או עטוי כולו מלבד לעיניו. ביומן קטן ליד המיטה אני רושם את הופעותיו; את נסיבותיהן ומועדיהן; את תולדות ההיאמרוּת.  
 
מופעל על ידי Blogger.