יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

כשהפוליטי נהיה אישי באמת, או: קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק ג')

אני אכתוב את הפוסט הזה. אני אכתוב את הפוסט הזה. אני אכתוב את הפוסט הזה. נשבע, נשבע, נשבע, שעכשיו אני מתחיל ומסיים לכתוב את הפוסט הזה.

(או: באיחור של יותר משנה, קיצור תולדות תודעתי הפוליטית - חלק ג')

הצבא הוא מקום מדכא למדי למי שמדמיין כי בתוכו פנימה הוא לסבית מהפכנית-רדיקלית בעוד שכלפי חוץ הוא לכל היותר צמחוני מנומס שלעתים נדירות בלבד חולק עם אחרים או מוציא לפועל את השקפתו הפוליטית העמומה. מדכא, אבל נוח. כי למרות שהמישהו הזה, שהוא אני, מצא את עצמו נטוש בלב המדבר, מוּצא לחופשי רק לשני ימים אחת לשבועיים, טובע בים של יגיעה חסרת משמעות לדידו, בכל זאת מצבו אִפשר לו - דווקא משום שלא ניתנה לו כל בחירה - לשמר את הדימוי העצמי הפוליטי שלו. נכון, מדי פעם נתקף מיחושי-מצפון על כך שמעולם לא שקל ברצינות לפעול כמתבקש מתוויתו האידיאולוגית, אבל העובדה שעל כל צעד ושעל טרח הצבא להבהיר לו באלפי דרכים קטנות כגדולות שגורלו  הולאם, הקלה עליו היה לשכוח שאי פעם הייתה לו לאותו מישהו אחרית מוסרית.

אבל אז, בגלל צירוף מקרים שאני מתפתה לכנותו גורלי, נעשה המישהו הזה אני. או לפחות, משהו קרוב הרבה יותר ל'אני' הנוכחי. כבר הועברתי מהכלא במדבר לשירות נוח ונטול תורנויות בקריה, אבל איכשהו יצא שבזמן האבט"ש הראשון שלי, בעיירה קטנה על גבול לבנון, פרצה מלחמה. זו חוויה מאוד משונה לג'ובניק כמוני להתעורר בוקר אחד לקול קטיושות. זו חוויה משונה הרבה יותר להיות מוקף בתושבי אותה עיירה, שבינם לבין שמאלני אשכנזי-למראה מרעננה אין הרבה במשותף. מפה לשם, ניסיתי להתאבד. סוגשל. לא ניכנס לזה.

מה שחשוב הוא, שפתאום הצבא שממנו פינטזתי להיפלט, התחיל לרמז לי שדווקא הוא זה שרוצה לחתוך. פתאום ניתנה לי בחירה. בעיצומו של משבר נפשי, יכולתי לקטוע בפתאומיות את השגרה שהכריחה אותי לקום כל בוקר ולצאת מהבית, או להבטיח שאהיה ילד טוב ושפוי ולהתחנן שיתנו לי להישאר. אולי אני מחסיר יותר מדי פרטים, ואולי קשה להבין למה בעצם - אבל היה לי ברור שבאותו רגע בחיי אני זקוק למסגרת הצבאית. בקיצור, וזו הפואנטה של כל הסיפור: פתאום מצאתי את עצמי בוחר להישאר בצבא. באותו רגע, יכולתי להשתחרר בקלות, וגם ההורים שלי, בהתחשב בכל הבּרוך הזה, היו מקבלים את זה איכשהו בהבנה. אבל בנסיבות המשונות שנוצרו, ושקשה לי לדמיין אותן נוצרות בדרך אחרת, ניתנה לי הבחירה, והבחירה הבריאה יותר עבורי הייתה להמשיך לשרת.

הבחירה הזאת ביגרה אותי, או אולי קלקלה אותי, ובכל מקרה - עשתה אותי דומה הרבה יותר למי שאני היום. ברור לי שזה כך, אבל קשה לי להסביר למה ואיך בדיוק. אחשוב ואעדכן. 

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

 
מופעל על ידי Blogger.