שלא עוד יאהב אותי; שלא עוד אוהב אותו - איך אפשר בכלל כששני אלו בעוכריי? וגם ההוא - שאזדקן, שאתכער, שאזדקן ואתכער - שאכלה את כל היופי שניתן לי ושלא עוד נאהב ושאהיה כמחזר אחר הפתחים ומתחנן עבור מעט יופי בכלי שני. ואיך אפשר בכלל לאהוב כשכל אלו בעוכריי?
ישנו איזה ריגוש אירוטי בהולדת העצמי. הייתה תקופה, הייתי ג'ובניק בסוף פרקו ועתותי בידיי. למדתי, קראתי, טיפחתי אוסף של להקות איזוטריות שקלעו במיוחד לטעמי. וכל התפרצות של פאנק נשי נשכח שאצרתי בהארד דיסק, וכל גילוי של תענוג אינדי-פופי חדש שהטענתי לאם-פי היו הרחבה והעמקה וקישוט של ישותי וסיפקו לי עונג שמעטים דומים לו בזמינותו להפקה חוזרת ונשנית; עונג שהיה בהם לכשעצמם אך שבו בזמן היה תלוי לחלוטין בידיעה שאוכל, אם ארצה בכך, לחשוף אותם בפני אחרים; בידיעה שאחת לשבועיים אבוא בקהלם של ההיפסטרים וחסרי השם ששכללו לכדי אומנות זן-בודהיסטית את היכולת להפנות את כל משאבי נפשם לניסיון להתחבב, ובו בזמן לעולם לא להיראות או להרגיש כמי שמנסים להתחבב. ואני הייתי מאלו. וזה היה שיאו של הריגוש, וזה היה שיאה של התקופה; ואחת לשבועיים יצאתי לבדי לתוך הלילה, לאחד המקומות שבהם ידעתי שעשוי להימצא, בתוך תמהיל מדויק של אלמוניות והיכרות מוקדמת, מי שיתחרמן לעמקי נשמתו מהשילוב הזה - מכך שהייתי שרירי ולבוש ומסוגל להפליא לגלגל שיחה קלה ככבדה על אפלטון או על Pulp, ואדיש במידה ומודע במידה לאפשרות שאולי ואולי לא נזדיין בסמטה או ניפגש בשנית. וזה היה שיאו של הריגוש. וזה היה שיאה של התקופה.
עכשיו אני חי בזוג, עם גינת ירק וחתולה. נדמה לי שמצב כזה עשוי להיות מצע פורה לצמיחת האושר, ובכל זאת, לאחרונה רוחי שקועה, נדמה, בחרדה ובפקפוק הרבה יותר מאשר בתנועה לעבר הנחת. למה?
החיפוש אחר התשובה ארוך וזמני קצר. לעת עתה, אשאיר את פצע השאלה שותת.
ישנו איזה ריגוש אירוטי בהולדת העצמי. הייתה תקופה, הייתי ג'ובניק בסוף פרקו ועתותי בידיי. למדתי, קראתי, טיפחתי אוסף של להקות איזוטריות שקלעו במיוחד לטעמי. וכל התפרצות של פאנק נשי נשכח שאצרתי בהארד דיסק, וכל גילוי של תענוג אינדי-פופי חדש שהטענתי לאם-פי היו הרחבה והעמקה וקישוט של ישותי וסיפקו לי עונג שמעטים דומים לו בזמינותו להפקה חוזרת ונשנית; עונג שהיה בהם לכשעצמם אך שבו בזמן היה תלוי לחלוטין בידיעה שאוכל, אם ארצה בכך, לחשוף אותם בפני אחרים; בידיעה שאחת לשבועיים אבוא בקהלם של ההיפסטרים וחסרי השם ששכללו לכדי אומנות זן-בודהיסטית את היכולת להפנות את כל משאבי נפשם לניסיון להתחבב, ובו בזמן לעולם לא להיראות או להרגיש כמי שמנסים להתחבב. ואני הייתי מאלו. וזה היה שיאו של הריגוש, וזה היה שיאה של התקופה; ואחת לשבועיים יצאתי לבדי לתוך הלילה, לאחד המקומות שבהם ידעתי שעשוי להימצא, בתוך תמהיל מדויק של אלמוניות והיכרות מוקדמת, מי שיתחרמן לעמקי נשמתו מהשילוב הזה - מכך שהייתי שרירי ולבוש ומסוגל להפליא לגלגל שיחה קלה ככבדה על אפלטון או על Pulp, ואדיש במידה ומודע במידה לאפשרות שאולי ואולי לא נזדיין בסמטה או ניפגש בשנית. וזה היה שיאו של הריגוש. וזה היה שיאה של התקופה.
עכשיו אני חי בזוג, עם גינת ירק וחתולה. נדמה לי שמצב כזה עשוי להיות מצע פורה לצמיחת האושר, ובכל זאת, לאחרונה רוחי שקועה, נדמה, בחרדה ובפקפוק הרבה יותר מאשר בתנועה לעבר הנחת. למה?
החיפוש אחר התשובה ארוך וזמני קצר. לעת עתה, אשאיר את פצע השאלה שותת.
