יום שני, 10 באוגוסט 2015

ברוך שובי לישראל

סוף-סוף הבנתי מה זה הדבר הזה, המוזר-מוכר לי, שירד עלי מכל כיוון ברגע שיצאתי מהמטוס – מיוּזָעוּת. ישראל היא כמו טבח עצל שבוזק על כל חוויה, רגש ורגע את אותה תערובת תבלינים שתלטנית. אני כועס ומיוזע, שמח ומיוזע, בדיכאון ומיוזע, מרוגש ומיוזע, חרד ומיוזע. לעתים אמנם מחליף את המיוזעות תבלין דומיננטי אחר ושונה בתכלית – היובש המזגני – אבל השניים כה מחוברים אסוציאטיבית מכורח המאמץ האינסופי לערבב ביניהם ולרקוח אקלים שקוף, בלתי-מורגש וניטרלי, שאי-אפשר עוד לחוש את נשיקת הקרח היבש של המזגן מבלי שייכנס מבעדו אל התודעה תשלילו, החום הדביק והמלוח שנח על העור ולא מתקרצף לעולם. לעולם, עד לבואו של היקום המקביל המכונה חורף, נידונו להיות מיוזעים. 

יום ראשון, 26 ביולי 2015

ריצה

כמעט שנה לא כתבתי פה. הייתי עסוק בהתאקלמות למקום שבו המודעות למקרו לא מוחצת בהדרגה את חיי המיקרוסקופיים חסרי ההשפעה. אבל החרדה המשיכה מעצמה בתוכי, גם אם התחילה מבחוץ, ועכשיו כשאני חוזר למקום ההוא, היא שבה ומתעוררת ודורשת שאחזור להתגושש עם מקורותיה. נדמה לי שההתרחקות, גם אם לא היה בכוחה לרפא אותי כליל מהמחשבה שהמדינה שגדלתי בה מידרדרת בהדרגה ובעקביות לאבדון ומאיימת לקחת אותי איתה, לפחות עזרה לי לפתח כמה טקטיקות חדשות ולהוסיף כמה כישורים לארגז הכלים. מי יודע, אולי איתם אצליח סוף כל סוף לחתוך מעלה, להתרומם מעל לכל האטמוספרה הרעילה הזו, להתרענן קצת ולראות את ה – Big Picture, לחזור אל אחיי ואחיותיי חסרי החשיבות ולהביא להם איזו בשורה.

חתול שעושה דברים


למדתי לקום כל יום בבוקר, להתמתח, לנעול נעליים ולצאת לרוץ. לא ריצת מרתון, רק 20 דקות כל פעם, אבל הו, כמה ש-20 הדקות האלו עושות לי טוב. הן צובעות את כל היום בתחושת מסוגלות ובידיעה שאני גם אדם שעושה דברים, לא רק אדם שדברים קורים לו. מוקדם בבוקר כוח הרצון עדיין איתן, והריצה רק מעצימה אותו, לכן מיד אחריה אפשר להמשיך הלאה לעוד 20 דקות של חתירה כנגד הזרם בצורות אחרות. למשל, לחלוץ את נעלי הריצה, לנתק את המודם, ובמשך 20 דקות רק לכתוב; או אולי לקרוא דווקא, אבל לא את העיתונים שזורקים לעברנו כל יום בתחנת האוטובוס או ברכבת, אלא את הספרים שיושבים על המדף ומחכים בסבלנות חודשים על גבי חודשים שנתפנה אליהם; ספרי לימוד עצמי, שמהם אנחנו יכולים ללמוד איך לקפל לעצמנו כנפיים מאוריגמי או לבשל לעצמנו לב יותר נמרץ; ספרי פילוסופיה, שמשחיזים את האזמלים המילוליים החדים ביותר וטווים את רשתות החשיבה המופשטת ביותר; ספרות יפה (ישנה או חדשה, זרה או מקומית) שמשרטטת את התנועות הכי מהירות של התודעה, כדי שנוכל להבחין בבנות דמותן של התנועות הללו כשהן מזיזות דבר מה בתוכנו.

20 דקות כל בוקר: לא לשאול שאלות. לקום, להתמתח, לנעול נעליים, לרוץ.


 
מופעל על ידי Blogger.