רציתי להתהדר בתספורת המושלמת. גידלתי את השיער עד שהשתפל והתעקל לכדי תוחם בורק וערמוני לפניי שצורתו כצורת האומגה. הוא תאם את כל ציפיותיי ולרגע זוהר אחד, ליממת שיער בודדה, שמחתי. כשהמשיך לגדול, ארכה בלוריתי מכדי שאוכל לסרקה לפנים, והחלתי לקפלה לאחור. בזחילה, גיליתי לחרדתי יום אחד, צמחה הבלורית המושתקת לגל עומד והכעירה, ואיתה גם פאותיי שנעשו לצמות.
סרתי לספר השכונתי וטיכסתי עמו תכנית לשיפוץ השיער - אך הוא הפליג בגזירה, ושוב עמד זה הסורר בקצרונו. גידלתי אותו מחדש, נחוש להימנע הפעם מסַפָּרים ככל יכולתי. במקום לסרק לאחור את קווצת השיער שמלפנים, הרטבתיה וגזרתיה, כך שלא תכסה את עיניי. את הפאות קטמתי בעצמי, ואת זקני האדמוני גזזתי אחת לשבועיים במכונת תספורת זקן ששלפתי ממחסן נשכח. לרגע זוהר אחד, שמחתי.
אך אז החל מתנוון השיער המשתפל בצדדים, זה, הבוגד, שעליו הייתה עיקר גאוותי ושממנו צמחה לי מרבית קורת הרוח. הוא שהעצים את נוכחות פניי בהתעגלותו רבת החן, בשרטטו סביבן משולש דמיוני, החל לשלוח זרועותיו לכתפיי. במהרה נשמט רובו בניצב לרצפה, כשרק קצהו, הקצרצר ביחס לנפחו החדש, מזכיר את ימי האומגה המופלאה. הסכנתי, לבסוף, לגורלי הבלתי-נמנע, וניגשתי לספר השכונתי בשנית. אולם הוא כפה עליי - בקפה שחור ובאגביות מסתחבקת - להיות לבובת האימונים של עוזרו. "יותר טוב מפעם שעברה" אמר כשזה סיים את מלאכתו. הנהנתי והחלטתי שלשם לא אחזור.
בפעם השנייה שלא נותרה לי עוד ברירה אלא להיגזם בידי איש-מקצוע, החלטתי שאנסה לנוע סביב נקודת האיזון שבה הסב לי שיערי את האושר המושלם בתנודות עדינות, קצובות. הפקדתי עצמי בידיו של מעצב השיער באוניברסיטה והסברתי את בקשתי האחת: לא קצר מדי. כמעט כמו עכשיו. הוא אמר שיש לי "אחלה שיער" והציע תספורת מדורגת. כך קרה, לבסוף, שעיצב לי גרסה מוקטנת של כיעורי הנוכחי. הנהנתי למול המראה הידנית והחלטתי שלשם לא אחזור.
ועכשיו, כשסידור השיער הולך ומקשה בשלישית, הגעתי למסקנה שעלי להרפות תקוותיי מזיכרון אותו הרגע הזוהר, יממת השיער הקסומה ושיכורת הקונדישנר, שבה הייתי מאושר. במקום זאת, אלמד לאהוב את לידתו ומותו המחודשים של השיער, החוזרים על עצמם מדי ארבעה חודשים, כמחזור חייו של הפניקס. אהנהן לכל שלב: לצדדים המגולחים והבלורונית העומדת של התספורת הקצרה, לתסבוכת חסרת הצורה של ההתארכות ולקצוות המפוצלים של הנעורים הדועכים לאיטם.
זהו, אני מסתפר.
סרתי לספר השכונתי וטיכסתי עמו תכנית לשיפוץ השיער - אך הוא הפליג בגזירה, ושוב עמד זה הסורר בקצרונו. גידלתי אותו מחדש, נחוש להימנע הפעם מסַפָּרים ככל יכולתי. במקום לסרק לאחור את קווצת השיער שמלפנים, הרטבתיה וגזרתיה, כך שלא תכסה את עיניי. את הפאות קטמתי בעצמי, ואת זקני האדמוני גזזתי אחת לשבועיים במכונת תספורת זקן ששלפתי ממחסן נשכח. לרגע זוהר אחד, שמחתי.
אך אז החל מתנוון השיער המשתפל בצדדים, זה, הבוגד, שעליו הייתה עיקר גאוותי ושממנו צמחה לי מרבית קורת הרוח. הוא שהעצים את נוכחות פניי בהתעגלותו רבת החן, בשרטטו סביבן משולש דמיוני, החל לשלוח זרועותיו לכתפיי. במהרה נשמט רובו בניצב לרצפה, כשרק קצהו, הקצרצר ביחס לנפחו החדש, מזכיר את ימי האומגה המופלאה. הסכנתי, לבסוף, לגורלי הבלתי-נמנע, וניגשתי לספר השכונתי בשנית. אולם הוא כפה עליי - בקפה שחור ובאגביות מסתחבקת - להיות לבובת האימונים של עוזרו. "יותר טוב מפעם שעברה" אמר כשזה סיים את מלאכתו. הנהנתי והחלטתי שלשם לא אחזור.
בפעם השנייה שלא נותרה לי עוד ברירה אלא להיגזם בידי איש-מקצוע, החלטתי שאנסה לנוע סביב נקודת האיזון שבה הסב לי שיערי את האושר המושלם בתנודות עדינות, קצובות. הפקדתי עצמי בידיו של מעצב השיער באוניברסיטה והסברתי את בקשתי האחת: לא קצר מדי. כמעט כמו עכשיו. הוא אמר שיש לי "אחלה שיער" והציע תספורת מדורגת. כך קרה, לבסוף, שעיצב לי גרסה מוקטנת של כיעורי הנוכחי. הנהנתי למול המראה הידנית והחלטתי שלשם לא אחזור.
ועכשיו, כשסידור השיער הולך ומקשה בשלישית, הגעתי למסקנה שעלי להרפות תקוותיי מזיכרון אותו הרגע הזוהר, יממת השיער הקסומה ושיכורת הקונדישנר, שבה הייתי מאושר. במקום זאת, אלמד לאהוב את לידתו ומותו המחודשים של השיער, החוזרים על עצמם מדי ארבעה חודשים, כמחזור חייו של הפניקס. אהנהן לכל שלב: לצדדים המגולחים והבלורונית העומדת של התספורת הקצרה, לתסבוכת חסרת הצורה של ההתארכות ולקצוות המפוצלים של הנעורים הדועכים לאיטם.
זהו, אני מסתפר.
 |
| המציג הינו חתול ופאתו היא לצורכי המחשה בלבד |
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה