הרוב לא שפוי

עכשיו כשנמצאו מי שמתחילים לממש במעשים את הפרוגרמה של הימין הפשיסטי,  עולה הזעקה מהמחנה הדמוקרטי המצומק: לאן נעלם הרוב השפוי? למה קולו לא נשמע? הרי בטח ברור לכל אדם סביר שרצח נער בן 15, רק כי הוא במקרה משתייך לעם הלא נכון, זה מעשה גזעני, אכזרי ומזעזע. ברור להם שלא משנה כמה מרגיזות אותך דעותיו של אדם אחר, אסור להשתיק אותו באלימות פיזית. לא? לא.

אל תטעו בשתיקתו של הרוב הדומם. הוא לא דומם משום שהוא מפחד להרים את קולו, או כי חלה תקלה קלה בתפקודם של אלו שאמורים למסור לו את האינפורמציה המדויקת על המתרחש. הוא דומם כי הוא מסכים בשתיקה. הוא דומם כי כבר שנים ארוכות שוטפים לו את המוח. כי בעיניו אין יותר שמאל, רק שמאל קיצוני. כי הוא בכלל לא מקשיב יותר לשמאל. אומרים לו: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" והוא שומע "המדינה לא של היהודים ושייכת לערבים". אומרים לו שכדאי לבחון באופן ביקורתי את הטענה שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם והוא שומע "צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם". הוא לא שפוי כי הוא כבר לא עוצר אפילו כדי לשאול את עצמו, אם אין בכל זאת הבדל חשוב בין בוגד - אדם , שמביא באופן מודע לפגיעה בחייהם, גופם או בטחונם של אזרחי המדינה שלו - לאדם שפשוט יש לו דעה אחרת לגבי מה טוב לאזרחי המדינה.

בקרוב אצלכם

הרוב לא שפוי. הטירוף שלו הוא גם לא זמני. הוא לא יחלוף כעבור כמה שעות או כמה ימים, גם אם הוא יירגע קצת כשהתותחים יפסיקו לרעום לכמה חודשים. הטירוף הזה התחיל כבר מזמן. הוא התחיל עם תנועת "אם תרצו" שכל פעילותה הציבורית מוקדשת לדה-לגיטימציה של השמאל, עם החקיקה האנטי-דמוקרטית מבית מדרשם של דנון, אקוניס ודומיהם, עם עלייתם של אותם דנונים ואקוניסים על חשבון נציגי הימין הדמוקרטי בפריימריז האחרונים לליכוד, בהשתלטותו על שוק העיתונות של התעמולון "ישראל היום" שלפי בעליו "ידיעות אחרונות", אביר הקונצנזוס עלי אדמות, הוא "שמאל קיצוני", עם הריצה לכנסת של "עצמה לישראל", עם ההתחזקות של הבית היהודי וישראל ביתנו על חשבון הליכוד. 

אז למיעוט השפוי בישראל, מימין אבל בעיקר משמאל, אני ממליץ בחום לברוח מכאן. כן, אני יודע, בניגוד למה שמעלילים עלינו, לא לכולנו יש דרכונים אירופאים שרק מחכים לשאת אותנו מכאן לחיי מותרות בניכר. גם אנחנו מרגישים שישראל היא חלק מהתרבות שלנו, מהשורשים שלנו. גם לנו יש כאן משפחה ועבודה וחברים. אבל אין מה לעשות, הפסדנו. אנחנו יכולים להמשיך לצעוק ולמחות, אבל הרוב לא שפוי, הרוב לא מסוגל ולא רוצה להקשיב יותר. מי שבכל זאת נשאר כאן, מחוסר ברירה או מתוך החלטה מודעת להיאבק נגד כל הסיכויים, אני מציע לרדת למחתרת. תמציאו שפת סתרים. תתכוננו ליום הלא רחוק שבו תהיו מיעוט נרדף.

הרוב לא שפוי, והטירוף שלו לא זמני. רק לאחר מעשה, כשיגלו יום אחד שדם אחיהם קורא להם מהאדמה, רק אז הם יתעוררו.

החתול הטוב ביותר בעולם

יש לי את החתול הטוב ביותר בעולם. בקרוב אצטרך לומר: היה לי. על אדם לא הייתי מעז לומר שהוא היפה ביותר, החכם ביותר, הטוב ביותר, אבל על חתול אפשר. לאדם אפשר להחמיא רק באופן מסויג, לומר - הוא איש טוב. לא תמיד הוא מבחין במצוקתו של הזולת כאשר היא מרומזת, אבל אם יבחין בה, אין שום ספק שיעשה יותר משרוב האנשים היו עושים כדי לסייע, ואין שום ספק שיעשה זאת בלי להתמהמה, פשוט כי ככה עושים. אפשר לומר שהוא יפה. אפשר לומר את זה בהדגשה שמבהירה שגם אם מדובר במילה מאוד שכיחה, אין היא נאמרת בהיסח דעת, מתוך נימוס או קלות ראש. הוא יפה. גבוה, עיניים חומות כמעט ירוקות, שיער-קש מעט מקליש מלפנים, ריח קצת חייתי, חריף-מתוק. אפשר גם לספר על הרוך שבו. לומר שכיף לטמון בו את הראש; להעביר על הלחיים או הגב שלו את כריות או מפרקי האצבעות (אבל בלי ציפורניים!). אפשר לומר שברגעי התלהבות כנה, גם אם הם לא מאוד תכופים, הוא שובה בתום היָלדִי שבו, עם עלייה בכמה אוקטבות של הקול, ריקודי אושר קטנים ונפנוף ידיים תוך-כדי המהום. אפשר לומר שהוא מסודר, ומסוגל לפשרה ואחראי, ושהתכונות האלה לא פחות מעוררות אהבה רק כי הן רחוקות מנטיותיו ההרסניות של האידאל הרומנטי. את כל הדברים האלה אפשר לומר, אבל רק משום שיש בהם הקפדה על דיוק, כי נעדרים מהם סופרלטיבים, כי ישנה בצידם נכונות להודות שיש בו גם הרבה מגרעות. באמת יש בו לא מעט מגרעות. בסופו של דבר, הן גברו על מעלותיו. אבל זה לא אומר שאני לא חושב שבהקשרים אחרים, מבחינות אחרות, יש בו באדם הזה הרבה יותר טוב משצריך לצפות לו, הרבה יותר טוב מברוב בני האדם.

עזבתי את החתול שלי, ולכן החתול שלי עוזב אותי. אני מאמין, ולמען האמת מקווה, שיום אחד אוהב חתול אחר יותר משאוהב אותו, ובכל זאת אני משוכנע לגמרי שהוא החתול הטוב ביותר בעולם.

היה שלום ראוסי פאוס.
:+/

פראנויה שמאלנית או קץ הדמוקרטיה הישראלית?

או: None of the above.

האזנתי לחצי מההקלטה המלאה של שימוע הפיטורים לאדם ורטה. זה היה קשה לי. כשהוא סיפר שספיר סבח מנהלת נגדו מסע הסתה, ושהוא מקבל איומים על חייו, דמיינתי את עצמי במקומו והוצפתי באימה ובכעס. איך יכול להיות שמוסד חינוכי ממהר כל-כך לפעול נגד מורה שפשעו החמור ביותר, אם בכלל, הוא עבירה על חוזר מנכ"ל, כשפירוש הדבר הוא לתת רוח גבית לתלמידה שמעשיה גורמים לו לחשש ממשי לחייו? אילו חשבתי שמדובר במקרה בודד של מנהל רשת חינוך ימני במיוחד שרודף מורה בעל דעות שמאלניות, לא הייתי מזדעזע עד כדי כך. הצרה היא, שנדמה לי שזה חלק מהצלחתם של כוחות וארגונים שפועלים בישראל בשנים האחרונות באופן עקבי כדי לעשות דה-לגיטימציה מוחלטת לשמאל, לרוקן מתוכן את התואר "דמוקרטית" שניתן למדינה, ולהשליט עליה פרשנות לאומנית-פשיסטית-פונדמנטליסטית של התואר "יהודית".  האמת היא שאני מפחד, באמת ובתמים, שעוד כמה שנים אהיה חלק ממיעוט נרדף במדינה שבה נולדתי, מסיבות פוליטיות ואחרות.

גם אני הייתי מפחד אם היו כותבים את זה עלי (תגובה מהדף של בן-ארי על שרשור בנושא ורטה)

אבל אולי הפחד שלי אינו אלא תוצר של דרמטיזציה מוגזמת של השמאל עצמו, שבניסיונות להילחם על מקומו עושה דה-לגיטימציה לצד הימני של המפה, ומכריז על כל דבר שאינו לרוחו כ"פשיסטי" ו"אנטי-דמוקרטי"? אולי אני פתי שניזון באופן לא ביקורתי מפרסומים בעיתון הארץ? אולי מה שנראה לי כצעדים בדרך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית הוא בסך הכל מודיפיקציות שאינן חורגות מגבולות הדמוקרטיה, ושבסופן נמשיך ליהנות ממרבית החירויות והזכויות שנחשבות ליסודיות בדמוקרטיה? אולי מרוב התמקדות במודיפיקציות הקלות האלו, אני לא שם לב שישראל עדיין דמוקרטית מאוד ביחס לרוב העולם, ודמוקרטית מספיק כדי להבטיח את יציבותה ככזאת? אולי ואולי ואולי.

החלטתי לנסות לענות על השאלה הזו בצורה רציונלית ומסודרת, כמיטב יכולתי. כמו כל מה שאני כותב, זה יהיה טרחני ומתיש, ובטח יקראו את זה לכל היותר מספר חד-ספרתי של אנשים. נו, לא נורא, לפחות זה יועיל לנפשי החרדה.

(המשך יבוא)

תמלול קטעים משימוע הפיטורים למורה אדם ורטה

אחת מדרכי הפעולה של הכוחות ההולכים ומתחזקים שפועלים לדה-לגיטימציה של השמאל, היא עיוות דבריהם של נציגי השמאל, והחלפתם בעמדות שהשמאלנים עצמם לא מחזיקים בהן. כפעולת נגד, הרי אני מפרסם תמלול של קטעים משימוע הפיטורים שנערך למורה אדם ורטה, על סמך ההקלטה שפורסמה בעיתון הארץ. בסוף הוספתי גם את הסרטון שעליו הסתמכתי, וגם קישור להקלטה של השימוע כולו.

התמונה היחידה של אדם ורטה ביקום כולו

---

אדם ורטה: קודם כל, אני במתח מזה, מאיומים על חיי, ואשתי פי 10. זה שבית הספר לא מגיב על זה חוץ מאולי מורה אחד או שניים שאני נמצא איתם בקשר, זה מאוד חמור בעיני. בשנה שעברה התלמידה הזאת, בשיעור שלי הכריזה שבמדינת ישראל יש עונש מוות לבוגדים, ואז אמרה לי  - אתה בוגד.

אישה א': במדינת ישראל, לא יכול להיות שמורה, בית ספר, שמעודד תלמידים וזה אחד מדגליו, שצריך להתגייס לצה"ל, לא יכול להיות שיביע דעות בדיוק מנוגדות למה ש...רוח בית הספר. אם רוח בית הספר היא א' ואתה אומר להם ב', אז לנו יש בעיה עם זה. אם אתה לא מבין שזו בעיה...

אדם ורטה: אני לא חושב שזה נכון, אני לא חושב שנאמר להם משהו מנוגד לרוח בית הספר.

אישה א': למה?

גבר א': כשאתה בא ואתה טוען טענה, שאתה מפרשן אותה שצה"ל הוא צבא לא מוסרי. אתה מיד...

אדם ורטה: זה לא מה שאמרתי.

גבר א': אתה הסכמת שזה מה שאמרת לפחות בשיחה שלנו.

אדם ורטה: אני אמרתי ...אמרתי שיש מעשים לא מוסריים שצה"ל עושה.

גבר א': רגע, אז נקח גם את האמירה הזאתי, אתה לוקח לך זכות לתת פרשנות למשהו שלא אתה סמכות לעשות את זה, לא אני סמכות לעשות את זה, ובוודאי לילדים אין כלים לשפוט את מה שאתה אומר. מכאן נובע שאתה עושה מניפולציה, כי אתה לא בר-סמכא לשפוט מהו מוסרי או לא מוסרי...

אדם ורטה: מה זאת אומרת? כל אדם הוא בר-סמכא לשפוט אם מעשה הוא מוסרי או לא.

גבר א': לא, לא...

אדם ורטה: אם נדרשת ה...הדיון, ומה שקורה בעולם, וההשלכות של זה על הדמוקרטיה ועל החייל. אני חושב, לפי הגישה החינוכית שלי, ראוי שהתלמידים יראו שיש לי התייחסות למה שקורה בעולם. לא מנסה לשכנע אותם, אני מציג להם את העמדה המנוגדת, אני עוזר להם לברר את העמדה שלי ואת העמדה שלהם. הכל נעשה ברוח טובה, מעידים על זה פה כמעט כל התלמידים שלי. מעניין לציין שאין אף תלמיד מהתלמידים שלי, ובהם גם תומכים של בן-ארי, שיצא לתמוך בספיר בדבר הזה.

*קטיעה*

אדם ורטה: אז בואו נברר לרגע את הדברים שאמרתי. הטענה שאמרתי שמדינת ישראל היא לא מדינת היהודים אלא מדינת הערבים, מה אני יכול להגיד, לא אמרתי אני גם לא אגיד כזה דבר, זו טענה מפגרת. מעולם לא אמרתי דבר כזה. טענה נוספת הייתה טענה על זה שאמרתי שצה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם, גם טענה מגוחכת בעיני. מה שהיה בשיעור זה שתלמידים הביאו את הטענה שאומרת שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, וניסיתי לברר איתם מה זה אומר כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא הכי מוסרי בעולם. לא משנה אם זה אדם...מה זה אומר לגבי המעשים שלו. האם המעשים שלו ישנו את הקביעה שהוא הכי מוסרי בעולם, או שאנחנו כבר מתעלמים לגמרי מהמעשים שלו. ואז אמרתי להם שזו טענה מאוד מאוד בעייתית, כי מה שהיא אומרת זה שאנחנו כבר לא מסתכלים על המעשים. אנחנו מניחים כאקסיומה שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, ואז זה כבר לא משנה אם יש מעשה זה או אחר שהוא מוסרי או לא מוסרי. זה היה הדיון. לא דיון על מוסריותו של צה"ל, לא דיון על העמדה שלי, אלא דיון על הטענה הזו, ניתוח של הטענה הזו, ניתוח פילוסופי, אנליזה, של הטענה הזו. בסוף הדיון הזה תלמידים שאלו אותי מה עמדתי בעניין, ואמרתי להם שלדעתי, צה"ל עושה מעשים לא מוסריים. בין המעשים שצה"ל עושה, יש מעשים לא מוסריים. אם זה נוגד את רוח בית-ספר, מה שזה אומר זה שרוח בית-ספר היא שכל המעשים של צה"ל הם מוסריים. חמור בעיני, אם זו רוח בית-ספר.

*קטיעה*

אדם ורטה: אני רוצה להגיד משהו כללי. אני חושב שבאיזשהו מקום יש לנו מזל ביש במדינה, שדיון בזכויות אדם, הוא נחשב לשמאל סהרורי. אם אני אומר שמעשים שנעשים נגד כבודו של אדם, בין אם זה פליט מאפריקה, או בן-אדם פלשתיני במחסום, שפוגעים בזכויות הבסיסיות שלו, אם אמירה כזו היא נחשבת אמירה פוליטית, המצב הוא חמור. לא יכול להיות שהערכים ההומאניים הבסיסיים הם עמדה פוליטית. הם לא.

*קטיעה*

אדם ורטה: מחר אני צריך להיות בבית-ספר. לא סביר בעיני שתסתובב תלמידה בבית הספר שקוראת באובססיביות למותי, והשאלה היא מה עושים עם זה.

אישה א': מה היא כתבה? מה כתוב?

אדם ורטה: לעבור על זה? זה עם הסימונים האדומים...בוגדים, שמאלני...

אישה א': אז אני שמאלנית...אז...זה דעה פוליטית.

אדם ורטה: לקרוא לבן אדם בוגד, זו דעה? לקרוא לאדם בוגד זו לא דעה. זו לא דעה לגיטימית.

*קטיעה*

אדם ורטה: אני לא רוצה, אני לא רוצה להתפטר. אם תעברי שם על התגובות של התלמידים שלי הם מרגשות עד דמעות.

אישה א': אבל גם אבי אומר את זה, דרך אגב. גם אבי אומר שאתה מורה מדהים...

אדם ורטה: אז אני מחויב...התחושת חובה שלי כלפי התלמידים שמוצאים ערך בשיעורים שלי, שאומרים שאני מהמורים הכי משמעותיים שהיו להם כל החיים, כמובן שהיא כאין וכאפס לעומת האינסטינקט שלי לעזוב הכל.

*קטיעה*

אדם ורטה: תראי זה מאוד קל, כשקוראים את הטוקבקים בוואי-נט על חנין זועבי, להגיד...כן, זה טוקבקים, קל לכתוב ככה בטוקבקים. כשפתאום אתה האובייקט של כל הדיבורים, דברי בלע ושטנה האלה, זה קשה.

אישה א': אבל אתה מבין שהדעות שהצגת הם דעות שהן קיצוניות מדי, בוא נגיד לרוח...זה אתה מבין?

אדם ורטה: הן לא דעות של מרכז.

*קטיעה*

אדם ורטה: יש כיתה של חמישה-עשר תלמידים, בערך. מתוכם שבעה ממש מספרים לי על מה קורה בעמוד הפייסבוק של מיכאל בן-ארי, זו האוריינטציה הפוליטית שלהם. ואני מכבד את זה. לא, אולי לא פנימית, אבל באופן...

אישה א': שבעה תלמידים מחוברים לאתר הפייסבוק של מיכאל בן ארי...?

אדם ורטה: הם אפילו חברים בקבוצה בפייסבוק שנקראת עוצמה לישראל הם שמאלנים, אם יכול להיות יותר ימין מעוצמה לישראל. אני מדבר איתם על זה בכיתה. אני אפילו נותן להם דברים...

אישה א': אתה הבנת איזה חומר נפץ אתה משחרר?

אדם ורטה: מה זאת אומרת?

אישה א': לתפוס את הרימון, לשים ככה את הנצרה ולחכות יום...אם אתה יודע שיש שם שבעה תלמידים, שדעתם כדעתו של מיכאל בן-ארי, שזה בדיוק...

אדם ורטה: אבל תראי שאני מנהל איתם דיונים מקסימים בכיתה על דברים כאלה, למרות שחוזר מנכ"ל אומר שאסור להביע דעות בכיתה כמו לזרוק את הערבים לים וכאלה...

---

ההקלטה המלאה:

תחילתו של ניסיון בוסרי לניסוח תורת-חיים אימננטית

1. הטוב אינו אלא מה שנחשב לטוב. הטוב יותר - מה שנחשב לטוב יותר, ומה שיכול להיחשב לטוב זמן ארוך יותר. אילו הייתי מסתפק בקריטריון הראשון, הרי בכך הייתי הופך את הטוב לדבר פרטי לגמרי, וכל תורת-חיים שהייתי מציע הייתה מיותרת לחלוטין. אולם המעט הזה, קריטריון השרידוּת של ההיחשבות לטוב, יוכל להחזיק את המרובה, או לכל הפחות - חייב אני להאמין כי יוכל. פרט לו איני רואה עיקרון לשיפוט הטוב שאינו הזיה על דברים שמחוץ לעולם, ושאינו מרחיק את תשומת לבנו מהסיבות האמיתיות שבגללן אנשים פועלים לפי דבר-מה או עבור דבר-מה, אל עבר הסיבות המדומיינות. אדם אינו שומר מצוות משום שכך דורש האל. הוא שומר מצוות משום שהוא מאמין שכך דורש האל. אין בכך לומר שהאל כן או לא דורש זאת באמת, כן או לא קיים, אלא רק שהדיון האתי, כדי שיוכל להיות מבוסס במציאות, כלומר, כדי שיוכל להיות מבוסס כך שכל אדם יוכל, לפחות באופן עקרוני, להיווכח בנאותות הביסוס בעצמו, חייב להיאחז רק במה שנתון במציאות.

2. בעודנו משתדלים ליצוק יסודות לתורת-חיים אימננטית או מטובענת (naturalized), מן הראוי שנטבען גם את המטא-אתיקה שמכווינה את חיפושינו. כלומר, אם הדרך האמיתית להנחות את אלו שמחפשים אחר הטוב היא לבחון כיצד אנשים נוהגים בפועל כשהם מנסים להיות טובים, לפעול למען הטוב או לנהוג היטב, אזי החיפוש אחר תורת-החיים שתספק אותה הנחיה, כדי שיתאים לזמננו וימנע מאיתנו לחזור על טעויותיהם של אלו שעשו זאת בעבר, מוטב שיונחה במידה כלשהי על ידי ההיסטוריה של נסיונות אלו.

כדי לעמוד בדרישה זאת, נהיה חייבים לקרוא את כתביהם של הוגים רבים, הן פילוסופים, הן אנשי משפט והן מחוקקים דתיים. בו-בזמן, הפרקטיוּת שמכווינה אותנו, פירושה גם שעלינו להיות מודעים לכך שלפעמים מוטב להניח הנחות זמניות, להתקדם באמצעותן ולתקנן בהמשך, לפי הצורך, מאשר לגזור על עצמנו שתיקה כל עוד לא התוודענו לכמות האינסופית של ידע ומידע שהיא רלוונטית לחקירתנו.

על סמך הנימוק האחרון, ארשה לעצמי להתחיל את טבעון המטא-אתי בטענה שמבוססת על רושם כללי, ללא קריאה מכוונת בטקסטים לשם אישורו. זו הטענה: כל כמה שפילוסופים אתיים מתיימרים, לעתים קרובות, לבסס את כל תורתם על עיקרון אחד יחיד, כמו עיקרון מירב האושר של התועלתנים או הצו הקטגורי של קאנט, בכל זאת תורתם מובילה לבסוף, באופן חשוד למדי, למוסר הדומה ברובו הגדול לזה שהיה נהוג כבר בפועל בזמן ובמקום שבו חיו. הסיבה לכך היא שבפועל הקשר בין העיקרון לכללים הנגזרים ממנו לא היה, מבחינת התהליך של היווצרות התורה האתית, קשר של דדוקציה חד-כיוונית טהורה. זה היה למעשה קשר דו-כיווני. וליתר דיוק: בו-בזמן שכללים מעשיים מסוימים נגזרו מעקרון העל, אחרים היו כה חשובים לאותם הוגים, שהם עצמם השתתפו בניסוח עיקרון העל ואף בגזירה של כללים מעשיים ממנו.

הראיה הבולטת ביותר לקשר הדו-כיווני בין עקרון-העל ליישומיו היא באופן שבו ההוגים המוסריים משתדלים להראות כי לא יוצאים מהעיקרון שלהם כללים הסותרים את הדעה הרווחת בענייני מוסר. הדבר בולט במיוחד בתועלתיות של מיל, למשל, כאשר הוא מכחיש בתוקף שיוצא מעקרונהּ שמותר לשקר בכל עת שנדמה שבכך תימנע רעה גדולה יותר מהשקר  [פרק ב, ע' 55 בתרגום של יוסף אוּר]. באופן דומה, כדי לשכנע את הקוראים בתקפות של תורתו המוסרית, מסביר קאנט בהרחבה כיצד נגזר מהצו הקטגורי שלו שאסור להבטיח דבר שאין מתכוונים לקיימו. כלומר, כדי להכשיר את עקרון-העל להצדקת כללים מעשיים, הם היו צריכים להצדיקו על ידי חלק מסוים מן הכללים המעשיים שעתידים היו להיגזר ממנו.

כך יוצא שאת תורת החיים או המוסר שנוצרים על ידי עקרון-על יש לחלק לשניים: מרכז ופריפריה. במרכז ישנם מוסכמות שנטועות כה עמוק בלבו של ההוגה או בחברה שבה הוא חי, שעקרון העל כפוף להן, בפועל, יותר משהן כפופות לו. בפריפריה, לעומת זאת, ישנם מקרים מיוחדים או חדשים לגמרי, שלגביהם אין לאדם או לחברה גזר-דין קודם, ושלשם הכרעה לגביהם הוא נסמך לחלוטין על עיקרון העל. בפועל, אין מדובר בחלוקה דיכוטומית, אלא להיפך - כל כלל מעשי עשוי להיזרק לטובת אחר או בשל עיקרון-על בנסיבות מסוימות, אולם עבור כללים-מעשיים מסוימים מדובר בנסיבות מאוד בלתי-סבירות, ואילו עבור אחרים הדבר מתרחש בקלות יתרה.

כשהפוליטי נהיה אישי באמת, או: קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק ג')

אני אכתוב את הפוסט הזה. אני אכתוב את הפוסט הזה. אני אכתוב את הפוסט הזה. נשבע, נשבע, נשבע, שעכשיו אני מתחיל ומסיים לכתוב את הפוסט הזה.

(או: באיחור של יותר משנה, קיצור תולדות תודעתי הפוליטית - חלק ג')

הצבא הוא מקום מדכא למדי למי שמדמיין כי בתוכו פנימה הוא לסבית מהפכנית-רדיקלית בעוד שכלפי חוץ הוא לכל היותר צמחוני מנומס שלעתים נדירות בלבד חולק עם אחרים או מוציא לפועל את השקפתו הפוליטית העמומה. מדכא, אבל נוח. כי למרות שהמישהו הזה, שהוא אני, מצא את עצמו נטוש בלב המדבר, מוּצא לחופשי רק לשני ימים אחת לשבועיים, טובע בים של יגיעה חסרת משמעות לדידו, בכל זאת מצבו אִפשר לו - דווקא משום שלא ניתנה לו כל בחירה - לשמר את הדימוי העצמי הפוליטי שלו. נכון, מדי פעם נתקף מיחושי-מצפון על כך שמעולם לא שקל ברצינות לפעול כמתבקש מתוויתו האידיאולוגית, אבל העובדה שעל כל צעד ושעל טרח הצבא להבהיר לו באלפי דרכים קטנות כגדולות שגורלו  הולאם, הקלה עליו היה לשכוח שאי פעם הייתה לו לאותו מישהו אחרית מוסרית.

אבל אז, בגלל צירוף מקרים שאני מתפתה לכנותו גורלי, נעשה המישהו הזה אני. או לפחות, משהו קרוב הרבה יותר ל'אני' הנוכחי. כבר הועברתי מהכלא במדבר לשירות נוח ונטול תורנויות בקריה, אבל איכשהו יצא שבזמן האבט"ש הראשון שלי, בעיירה קטנה על גבול לבנון, פרצה מלחמה. זו חוויה מאוד משונה לג'ובניק כמוני להתעורר בוקר אחד לקול קטיושות. זו חוויה משונה הרבה יותר להיות מוקף בתושבי אותה עיירה, שבינם לבין שמאלני אשכנזי-למראה מרעננה אין הרבה במשותף. מפה לשם, ניסיתי להתאבד. סוגשל. לא ניכנס לזה.

מה שחשוב הוא, שפתאום הצבא שממנו פינטזתי להיפלט, התחיל לרמז לי שדווקא הוא זה שרוצה לחתוך. פתאום ניתנה לי בחירה. בעיצומו של משבר נפשי, יכולתי לקטוע בפתאומיות את השגרה שהכריחה אותי לקום כל בוקר ולצאת מהבית, או להבטיח שאהיה ילד טוב ושפוי ולהתחנן שיתנו לי להישאר. אולי אני מחסיר יותר מדי פרטים, ואולי קשה להבין למה בעצם - אבל היה לי ברור שבאותו רגע בחיי אני זקוק למסגרת הצבאית. בקיצור, וזו הפואנטה של כל הסיפור: פתאום מצאתי את עצמי בוחר להישאר בצבא. באותו רגע, יכולתי להשתחרר בקלות, וגם ההורים שלי, בהתחשב בכל הבּרוך הזה, היו מקבלים את זה איכשהו בהבנה. אבל בנסיבות המשונות שנוצרו, ושקשה לי לדמיין אותן נוצרות בדרך אחרת, ניתנה לי הבחירה, והבחירה הבריאה יותר עבורי הייתה להמשיך לשרת.

הבחירה הזאת ביגרה אותי, או אולי קלקלה אותי, ובכל מקרה - עשתה אותי דומה הרבה יותר למי שאני היום. ברור לי שזה כך, אבל קשה לי להסביר למה ואיך בדיוק. אחשוב ואעדכן. 

הדרך למעלה

את מה שנוצץ לי עכשיו מרחוק, אין לי כוחות נפשיים לחקור כרגע. אבל אני חייב לכל הפחות להטמין את זרע התובנה בעציץ בליווי שלט שמצהיר מה בכוונתי להצמיח. במשפט: נפילות המתח שמהן אני סובל באופן קבוע, שמונעות ממני לעמוד ביעדים, שבמהלכן אני חש רצון שאיני יכול להיאבק בו לחבל במאמציי הקודמים, אולי אינם אלא המשכם ההכרחי של פרצי הפרודקטיביות המתועלים היטב, המוארכים  לכדי פרקי זמן שלמים של היצמדות לשגרת עבודה. אולי הם רע הכרחי, שצריך להשלים איתו. אולי הם סימן לכך שאני מתנהל באופן שגוי.

כשסוללים נתיב לפסגה צריך לזכור: הדרך למעלה היא הדרך למטה.