אני אף פעם לא בוכה בהלוויות, אבל כמעט תמיד בוכה בקולנוע. בחסות החשיכה, אפשר להרשות לכמה דמעות נמהרות להילחץ אל דופן העין מבלי להרגיש שאתה ממלא בכך את חובתך למשטרת הרגשות הבלתי-נראית. זה לא משנה, בעצם, באיזה סרט מדובר. תמיד זה קורה לקראת סופו, ותמיד אלו אותן הדמעות; בין אם מדובר בספיידרמן 2 או כנפיים שבורות, בין אם הסרט משועבד לקלישאות או מדויק ושאוב מהחיים, עצם העובדה שבפניי ניצבות פנים אנושיות, גם אם עשויות פיקסלים, עצם העובדה שהן יודעות באותו הרגע, שכולנו יודעים ביחד איתן, שהנה - נסגר הנרטיב - הייתה התחלה, היה אמצע, ועכשיו הכל נגמר והסבל נעשה למשמעות - זה פורט על נימי תקוותיי החבויות ביותר פעם אחר פעם.
אותו דבר נכון לגבי השיר
הזה. גיליתי אותו לראשונה לפני שנה או שתיים, הודות לפסקול של Weeds, ומאז, אחרי כל פעם שאני שוכח ממנו ונזכר בו מחדש, הוא מצליח לחלץ ממני את הדמעות האלו. למעשה, זה לא רק השיר, זה הצירוף של השיר והקליפ. המוזיקה, המילים והתמונות, כולם ביחד. להתרגשות הזאת, לוותה תמיד איזה שהיא פרשנות לא-גמורה שגיבשתי לעצמי לגבי השיר/קליפ, ועד עכשיו הייתי משוכנע שהיא לא יותר מרעיונות מוקדמים שאני כופה על הסרטון. היום, נדמה לי פתאום שאולי היא לא לגמרי בלתי-מבוססת, ובכל מקרה, שיכול להיות נחמד לנסח ולחלוק אותה עם העולם.
אז קודם כל, צריך לצפות בקליפ:
אחרי שצופים ומסכימים איתי שזה שיר יפה מאוד, צריך להרהר קצת בדימוי המרכזי בקליפ: מה שנראה במבט ראשון כסתם גוש גרוטאות שמרחף בחלל, הוא בעצם חללית שהורכבה מגרוטאות, כולל איברים של חברי הלהקה, ונדמה שכל חלקיה, גם אם נבחרו לעתים באקראי, ממלאים תפקיד כלשהו. בעצם, במבט שני, הגרוטאות הן ברובן מסוג מסוים מאוד - פיצ'עפקעס מהעבר; ברווז גומי, מזוודת-עור ישנה, רגל נעולה בנעל עקב אדומה, גלגל של Fruit Machine ושאר פריטים שערכם היחיד הוא נוסטלגי. כשראיתי את זה, מיד נזכרתי בקטע מ
המרד השפוף של גדי טאוב:
"היצירה הפוסט-מודרנית כאילו נוצרת במגרש גרוטאות ענק של אמצעי הבעה מקולקלים. היא מרימה שברים וחתיכות ומשבצת אותם בתוך עצמה, בסקרנות, אבל בלא תחושה של חידוש, במין תערובת משונה של ייאוש מפוכח ותמימות ילדותית. פניה פונים לאחור, לא לפנים" (עמוד 49).
דיי מבאס, המצב הפוסט-מודרני הזה. ואפשר למצוא אותו לא רק בקליפ, אלא גם במילים של השיר:
"We're catching bullets in our teeth
And though it's easy when you know how it's done
They split the secret up six ways before they gave it to us just before dawn
And now we don't remember"
הם חוזרים על המילים האלה שוב ושוב בוריאציות שונות, כך שבטח זו לב לבה של הטרגדיה: אנחנו משתוקקים לעשות את הדבר הזה, שקודמינו ידעו איך לעשות, אבל הסוד פוצל ונשכח, וכל שנותר לנו ממנו זה שברים. אנחנו ממשיכים לנסות; אנחנו חותכים מעצמנו חתיכות-חתיכות ומתענגים על כל כאב שמזמנת לנו המציאות, ממלמלים תפילה לאל שאיננו מאמינים בו, נתלים ברגע של עצב אמיתי לאחר מות חבר, בונים העתקים מפלסטיק של מבעי כאב מן העבר ומקווים שאולי, אולי, משהו מן הרגש יחלחל מן החוץ לפנים. זה לא קורה.
בכל זאת, ב - endless night הזה, יש עונג אחד אמיתי. זה העונג שהרגשתי כשקראתי את הספר של טאוב בפעם הראשונה (או ליתר דיוק, כשקראתי את החצי הראשון וקטעים רנדומליים מהחצי השני), זה העונג של הצפייה בקליפ. הזיוף הזה שלנו, שדן אותנו להיות אספנים של אמצעי-הבעה, הוא בכל זאת הזיוף
שלנו. הרי השיר כתוב בגוף ראשון רבים. הרי בתוך גוש הגרוטאות הזה, מאוחדים יחדיו שישה אנשים שונים. הרי איש אחד בשם גדי טאוב כתב את הדברים שהרגשתי גם אני, אבל לא הצלחתי לשים עליהם את האצבע.
כשהאני הופך לאנחנו, הסבל הופך למשמעות.
ונדמה לי, בעצם, שזה כבר קורה כמה זמן. שהתקופה כבר לא כל כך פוסט-מודרנית כמו פעם, ושעוד איזה עשר-עשרים שנה כבר תמצא לה שם משל עצמה. ואולי קצת אחרי זה, בתקופה החדשה החדשה, יהרהר הנכדים שלנו בחיבה בספרים ובסרטים שנותיר אחרינו, ויאמרו לעצמם: כן, הם, הם הביאו את הזיוף לשיאים חדשים של אותנטיות.
