יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

תחילתו של ניסיון בוסרי לניסוח תורת-חיים אימננטית


1. הטוב אינו אלא מה שנחשב לטוב. הטוב יותר - מה שנחשב לטוב יותר, ומה שיכול להיחשב לטוב זמן ארוך יותר. אילו הייתי מסתפק בקריטריון הראשון, הרי בכך הייתי הופך את הטוב לדבר פרטי לגמרי, וכל תורת-חיים שהייתי מציע הייתה מיותרת לחלוטין. אולם המעט הזה, קריטריון השרידוּת של ההיחשבות לטוב, יוכל להחזיק את המרובה, או לכל הפחות - חייב אני להאמין כי יוכל. פרט לו איני רואה עיקרון לשיפוט הטוב שאינו הזיה על דברים שמחוץ לעולם, ושאינו מרחיק את תשומת לבנו מהסיבות האמיתיות שבגללן אנשים פועלים לפי דבר-מה או עבור דבר-מה, אל עבר הסיבות המדומיינות. אדם אינו שומר מצוות משום שכך דורש האל. הוא שומר מצוות משום שהוא מאמין שכך דורש האל. אין בכך לומר שהאל כן או לא דורש זאת באמת, כן או לא קיים, אלא רק שהדיון האתי, כדי שיוכל להיות מבוסס במציאות, כלומר, כדי שיוכל להיות מבוסס כך שכל אדם יוכל, לפחות באופן עקרוני, להיווכח בנאותות הביסוס בעצמו, חייב להיאחז רק במה שנתון במציאות.

2. בעודנו משתדלים ליצוק יסודות לתורת-חיים אימננטית או מטובענת (naturalized), מן הראוי שנטבען גם את המטא-אתיקה שמכווינה את חיפושינו. כלומר, אם הדרך האמיתית להנחות את אלו שמחפשים אחר הטוב היא לבחון כיצד אנשים נוהגים בפועל כשהם מנסים להיות טובים, לפעול למען הטוב או לנהוג היטב, אזי החיפוש אחר תורת-החיים שתספק אותה הנחיה, כדי שיתאים לזמננו וימנע מאיתנו לחזור על טעויותיהם של אלו שעשו זאת בעבר, מוטב שיונחה במידה כלשהי על ידי ההיסטוריה של נסיונות אלו.

כדי לעמוד בדרישה זאת, נהיה חייבים לקרוא את כתביהם של הוגים רבים, הן פילוסופים, הן אנשי משפט והן מחוקקים דתיים. בו-בזמן, הפרקטיוּת שמכווינה אותנו, פירושה גם שעלינו להיות מודעים לכך שלפעמים מוטב להניח הנחות זמניות, להתקדם באמצעותן ולתקנן בהמשך, לפי הצורך, מאשר לגזור על עצמנו שתיקה כל עוד לא התוודענו לכמות האינסופית של ידע ומידע שהיא רלוונטית לחקירתנו.

על סמך הנימוק האחרון, ארשה לעצמי להתחיל את טבעון המטא-אתי בטענה שמבוססת על רושם כללי, ללא קריאה מכוונת בטקסטים לשם אישורו. זו הטענה: כל כמה שפילוסופים אתיים מתיימרים, לעתים קרובות, לבסס את כל תורתם על עיקרון אחד יחיד, כמו עיקרון מירב האושר של התועלתנים או הצו הקטגורי של קאנט, בכל זאת תורתם מובילה לבסוף, באופן חשוד למדי, למוסר הדומה ברובו הגדול לזה שהיה נהוג כבר בפועל בזמן ובמקום שבו חיו. הסיבה לכך היא שבפועל הקשר בין העיקרון לכללים הנגזרים ממנו לא היה, מבחינת התהליך של היווצרות התורה האתית, קשר של דדוקציה חד-כיוונית טהורה. זה היה למעשה קשר דו-כיווני. וליתר דיוק: בו-בזמן שכללים מעשיים מסוימים נגזרו מעקרון העל, אחרים היו כה חשובים לאותם הוגים, שהם עצמם השתתפו בניסוח עיקרון העל ואף בגזירה של כללים מעשיים ממנו.

הראיה הבולטת ביותר לקשר הדו-כיווני בין עקרון-העל ליישומיו היא באופן שבו ההוגים המוסריים משתדלים להראות כי לא יוצאים מהעיקרון שלהם כללים הסותרים את הדעה הרווחת בענייני מוסר. הדבר בולט במיוחד בתועלתיות של מיל, למשל, כאשר הוא מכחיש בתוקף שיוצא מעקרונהּ שמותר לשקר בכל עת שנדמה שבכך תימנע רעה גדולה יותר מהשקר  [פרק ב, ע' 55 בתרגום של יוסף אוּר]. באופן דומה, כדי לשכנע את הקוראים בתקפות של תורתו המוסרית, מסביר קאנט בהרחבה כיצד נגזר מהצו הקטגורי שלו שאסור להבטיח דבר שאין מתכוונים לקיימו. כלומר, כדי להכשיר את עקרון-העל להצדקת כללים מעשיים, הם היו צריכים להצדיקו על ידי חלק מסוים מן הכללים המעשיים שעתידים היו להיגזר ממנו.

כך יוצא שאת תורת החיים או המוסר שנוצרים על ידי עקרון-על יש לחלק לשניים: מרכז ופריפריה. במרכז ישנם מוסכמות שנטועות כה עמוק בלבו של ההוגה או בחברה שבה הוא חי, שעקרון העל כפוף להן, בפועל, יותר משהן כפופות לו. בפריפריה, לעומת זאת, ישנם מקרים מיוחדים או חדשים לגמרי, שלגביהם אין לאדם או לחברה גזר-דין קודם, ושלשם הכרעה לגביהם הוא נסמך לחלוטין על עיקרון העל. בפועל, אין מדובר בחלוקה דיכוטומית, אלא להיפך - כל כלל מעשי עשוי להיזרק לטובת אחר או בשל עיקרון-על בנסיבות מסוימות, אולם עבור כללים-מעשיים מסוימים מדובר בנסיבות מאוד בלתי-סבירות, ואילו עבור אחרים הדבר מתרחש בקלות יתרה.

 
מופעל על ידי Blogger.