היה שלום, בלוג מכוער

אחרי שהזנחתיהו ועזבתיהו בשמנונו כבר שנה, החלטתי לנטוש סופית את הבלוג הזה, ולהשאיר אותו כאן כמונומנט לעבר שאולי בלאו הכי אין איש מתעניין בו. עכשיו כבר אפשר אולי לחשוף את זהותי, הסרת לוט שאיש לא חיכה, שהרי בלאו הכי כל מי שקרא את הבלוג - כמה חברים ששידלתי לדבר - ידע היטב את זהות הכותב. ובכל זאת, למען הדורות הבאים שאולי, מי יודע, ייתקלו במונומנט הזה ודווקא ימצאו בו עניין, נחתום בשם: ארז וסילבסקי. ועכשיו, הלאה עם הבלוג הישן, ויחי הבלוג החדש. 

בית

אני שמח לעזוב, אבל לא שמח לחזור. הבית שאליו הייתי רוצה לטוס עוד לא נברא. המקום הפיזי, הארץ, העיר, הבניין שבהם הוא עתיד להתקיים כבר עומדים על תלם, אבל חסרים בהם עדיין הטקסים, הידידים וסדרי החיים שבאמצעותם מאורגן המרחב לכדי בית. אין מקום אחד מסוים שבו ורק בו יכול להיברא הבית הזה. כל פינה עלי אדמות מציעה חומרי גלם משלה, ובכל אחת ניתן להקים בית כלשהו. במקומות מסוימים יהיה זה בית של דלות. לעתים תהיה זו דלות חומרית, ולעתים דלות שגם אם שורשה הוא היעדר החומר, עיקרה הוא המחסור בנדרש לנפש. במקומות אחרים, והם רבים משחושבים, יימצא כל הנדרש לבית שיהיה מספק לחלוטין, אבל רק למי שיידע להיפטר מהמחשבה שהגורל הועיד לו חבל ארץ אחד מסוים, עיר אחת, עיסוק אחד, דרך חיים אחת. ישנם דרכים רבות להיות מאושר וצורות-חיים רבות בעלות ערך; לא רק אחת לכל אדם, אלא רבות שונות עבור כל אדם. כדי לגלותן, צריך הנודד המוגלה להשיל מעצמו כל היקבעות או סנוביזם, להקשיב לאנשים שאיתם הוא חולק את העיר, לשמוע את החוקיות של דיבורם, רצונותיהם ואמונתם; להתמסר אליהם, לחשוב מה יוכל ללקט מהם, מאיזה חומרים מקומיים יוכל לבנות את קנו, ולראות את היופי בחושיות המסוימת שלהם: הטעם, הריח, המגע, הקישוטים. תהיה זו הגזמה מוחלטת לומר שכך יובטח לו כי יוכל לבנות בית בכל אשר ילך, ובכל זאת, לכל הפחות ניתן לומר זאת: כך יגדיל את סיכוייו.

אני

1.

גופי היה פחות חכם ממני
הטיעונים שלו היו פחות טובים
בכל זאת נימק את
דעתו בנימוס

גופי היה רהוט פחות
אבל יותר עיקש
כשסיימתי לשטוח את משנתי
העמיד פני מתרצה

2.

האשכים שלי לא רצו
העור שלי רצה
האף הצביע נגד
הפין התנדנד
הרגליים שלי נמנעו מהצבעה
העיניים שלי עזבו את המליאה
המוח שלי עזב את המליאה
הלשון שלי עזבה את המליאה

השפתיים שלי ידעו שיצטרכו
להוציא לבד לפועל את החלטת המחוקק.

3.

אני רציתי.
אני רציתי שלא.

אילו הייתי יודע מראש שהקבס
מאריך ימיו מן החמימות
לא הייתי מנסה
לא הייתי מרמה
לא הייתי מורד

לקראת חיסולה של השאלה אודות משמעות החיים

לעתים נדמה לאדם שאין כל טעם לחייו; לא לחייו שלו, ולא לחיים בכלל. המחשבה הזו גורמת לו למצוקה נוראית, ועל-כן הוא שמח להיאחז בתקווה, קלושה ככל שתהיה, שלפילוסופיה הפתרונים. "זה הרי עיסוקם של פילוסופים" הוא אומר בלבו, "החיפוש אחר משמעות החיים". לאותו אדם רוצה אני לומר: לעולם אל תקשיב לפילוסוף שמתיימר לספק לך אפילו התחלה של תשובה לשאלה הזו, וגם אל תתפתה לו אם יעודד אותך לחפש את המענה לה בכוחות עצמך. השאלה הזו, "מהי משמעות החיים?" היא עשב שוטה שיש לעקור בו-ברגע שהוא נובט. יסודה בטעות וסופה באומללות חוזרת ונשנית. הפילוסוף האחראי לא יעודד אותך לשאול אותה, אלא יוליך אותך ביד קשה הרחק ממנה, אל תהיות שיש בהן טעם.

פגם אחד בשאלה הזו הוא שהיא קושרת יחדיו כמה שאלות שמוטב להפרידן. השואלים אותה מחפשים אחר משמעות במובן של "היגיון" או "פשר", ובו-בזמן אחר "תכלית", "ערך" או "תוחלת". את החיפוש הראשון, אם כוונתו למצוא בעולם סדירות, מקבל אני בברכה. אם לעומת זאת, המחפשים אחר היגיון מתכוונים בעצם למצוא איזה שהוא צידוק להיות הדברים כפי שהם, אזי ממליץ אני להם להיגמל במהרה מדפוסי ההבל של המחשבה התיאיסטית. העולם הנו כפי שהנו, ואף איש או ישות אינם חייבים להצדיק את טבעו בפנינו. ברגע שנבין זאת, נחדל להתנהג כילד המטפח את אומללותו וסימניה החיצוניים כדי לנקום בהוריו או למשוך את תשומת ליבם, ונתפנה לשמחה ספונטנית ולמלאכה של שיפור חיינו.

Happiness is a warm cat

מובנה הנוסף של השאלה כעיון שמטרתו לגלות בפנינו "ערך", "חשיבות", "טעם" או "תכלית" לחיים, גם הוא מטעה ומוטעה. העולם אינו מאוכלס על-ידי דברים כמו "ערך", חשיבות", "טעם" או "תכלית". הוא מאוכלס על-ידי כיסאות, פרפרים, פטריות, אבנים, מטאוריטים, שמשות ובני-אדם. זו טענה שנויה במחלוקת, כמובן, ואפילו אם היה זה העיתוי המתאים לכך, לא הייתי יכול לספק די טיעונים בעדה. במקום טיעון עיוני, אני רוצה להציע לכם הבטחה: אם תקבלו את הטענה הזו ותאמצו את תמונת העולם שהיא מציירת, תהיו, בסופו של דבר, מאושרים יותר. במסגרת דיון זה, אם כן, איני מציע את הקונקרטיות של היש כטעם לדחות את השאלה אודות המשמעות, אלא להיפך. אני מציע לכם להאמין שכל מה שישנו הינו קונקרטי, כי כך תרחיקו מעצמכם שאלה מזיקה ומאמללת.

אם כל הקיים במובן הפשוט הינו קונקרטי, אזי לחיים יכולים להיות "ערך", "חשיבות" או "טעם" רק במובן זה שאנשים רואים בחייהם או חיי אחרים ערך, חשיבות או טעם. המסקנה הזו, שאני מסכים איתה לחלוטין, עשויה להוביל למסקנה אחרת, שגם אם יש בה מן האמת ניסוחה מבלבל ומטעה: האדם אינו מחפש משמעות, אלא יוצר את המשמעות בכוחות עצמו. לאמירה זו יש גוון מיסטי ופלאי שמוטב להימנע ממנו. האמת בהירה ופשוטה הרבה יותר.

כאשר אדם מקבל לראשונה שאין בעולם עצמו כל ערך, חשיבות וטעם, יתכן שהמחשבה הזו תיראה לו תחילה מדכדכת מאין כמוה. אולם במוקדם או במאוחר יחלוף הדכדוך, כי טיבם של רגשות לחלוף, ובזמן כלשהו אף יגיעו במקומו שמחה, אהבה, חיבה, התפלאות או התפעלות. לא יהיה שום היגיון בהופעת הרגשות החיוביים האלה. רגשות אינם מופיעים לרוב משום שסיפקנו שיקולים בעדם. הם נגרמים על-ידי דבר-מה, לעתים באופן שנסתר מעינינו לחלוטין, והשליטה בהם לנצח חלקית ועקיפה. כמובן, לאחר שהופיעו צפויים הם לחלוף לבסוף בדיוק כמו הרגשות השליליים, אך הופעתם מזמנת לאדם המתפכח מהשאלה אודות המשמעות הזדמנות פז. עתה הוא יכול סוף-כל-סוף להיווכח שגם אם אין כל "משמעות" בעולם עצמו, בכל זאת נראה לו העולם פתאום יפה, טוב או מופלא. לשם-כך לא נדרש שום עיסוק עיוני בשאלה המשונה הזו אודות המשמעות. נדרשו רק חתול מתנמנם בשמש, זיפי פניו של האהוב, יבבת גיטרה מלוכלכת, כד חרס מחוספס – דברים קונקרטיים ותוך-עולמיים לחלוטין. אז יבין המתפכח שבעצם כך שציפה למצוא את המשמעות על-ידי הרהורים או טיעונים המוכיחים את קיומה, טמן לעצמו פח. את המשמעות יש לגרום, לא למצוא. "לגרום למשמעות" אינו תהליך מיסטי או קסום, זוהי בסך הכל דרך מקוצרת לומר שאם ברצוננו לחוות את העולם כבעל ערך, עלינו להקיף את עצמנו ככל הניתן בדברים שאנחנו מוצאים בהם ערך. עלינו להקפיד שיזדמנו תמיד בדרכנו חתולים מנמנמים, אהובים מזוקנים, יבבות גיטרה וכדי חרס.


גם לאחר שהצטייד בתובנה שאת הערך יש ליזום, עדיין לא יהיה המתפכח חסין בפני הדיכאון או האפתיה לנוכח העולם. אולם עתה, כשאלה יכו בו, יבין סוף כל סוף שאין טרגדיה בכך שלעתים אין הוא מוצא טעם בחיים. למצוא טעם בחיים בכל רגע ורגע, להאמין שהערך קיים בעולם עצמו, אינו תלוי בנו או שאנחנו יכולים ליצור אותו יש מאין, אלו ציפיות מוגזמות. ברגע שנשתחרר מהן, נגלה שבכל זאת אנו יכולים, במקרים רבים ובמידה רבה, לגרום לכך שהחיים ייראו לנו כבעלי ערך, גם אם בו-בזמן אנחנו מודעים לכך שערכם תלוי בנו לקיומו. העובדה הזו, לכשעצמה, גם בה אפשר למצוא סיפוק ויופי. היא נוטעות בנו תחושת מסוגלוּת ומרחיקה מאיתנו את הקורבנוּת. כשאנחנו מהרהרים בה, בהיותנו יוצרי-ערך פוטנציאליים בכל רגע נתון, בשרידותו של האושר לנוכח ההתפכחות ובמוחשיותם של הדברים הגורמים לשמחה, הדברים הטובים, הנאים – אז יכולים אנו סוף כל סוף לרבוץ בשמש ולהכריז מבלי לחשוד שאנחנו מוליכים את עצמנו שולל: החיים יפים.

ברוך שובי לישראל

סוף-סוף הבנתי מה זה הדבר הזה, המוזר-מוכר לי, שירד עלי מכל כיוון ברגע שיצאתי מהמטוס – מיוּזָעוּת. ישראל היא כמו טבח עצל שבוזק על כל חוויה, רגש ורגע את אותה תערובת תבלינים שתלטנית. אני כועס ומיוזע, שמח ומיוזע, בדיכאון ומיוזע, מרוגש ומיוזע, חרד ומיוזע. לעתים אמנם מחליף את המיוזעות תבלין דומיננטי אחר ושונה בתכלית – היובש המזגני – אבל השניים כה מחוברים אסוציאטיבית מכורח המאמץ האינסופי לערבב ביניהם ולרקוח אקלים שקוף, בלתי-מורגש וניטרלי, שאי-אפשר עוד לחוש את נשיקת הקרח היבש של המזגן מבלי שייכנס מבעדו אל התודעה תשלילו, החום הדביק והמלוח שנח על העור ולא מתקרצף לעולם. לעולם, עד לבואו של היקום המקביל המכונה חורף, נידונו להיות מיוזעים. 

ריצה

כמעט שנה לא כתבתי פה. הייתי עסוק בהתאקלמות למקום שבו המודעות למקרו לא מוחצת בהדרגה את חיי המיקרוסקופיים חסרי ההשפעה. אבל החרדה המשיכה מעצמה בתוכי, גם אם התחילה מבחוץ, ועכשיו כשאני חוזר למקום ההוא, היא שבה ומתעוררת ודורשת שאחזור להתגושש עם מקורותיה. נדמה לי שההתרחקות, גם אם לא היה בכוחה לרפא אותי כליל מהמחשבה שהמדינה שגדלתי בה מידרדרת בהדרגה ובעקביות לאבדון ומאיימת לקחת אותי איתה, לפחות עזרה לי לפתח כמה טקטיקות חדשות ולהוסיף כמה כישורים לארגז הכלים. מי יודע, אולי איתם אצליח סוף כל סוף לחתוך מעלה, להתרומם מעל לכל האטמוספרה הרעילה הזו, להתרענן קצת ולראות את ה – Big Picture, לחזור אל אחיי ואחיותיי חסרי החשיבות ולהביא להם איזו בשורה.

חתול שעושה דברים

למדתי לקום כל יום בבוקר, להתמתח, לנעול נעליים ולצאת לרוץ. לא ריצת מרתון, רק 20 דקות כל פעם, אבל הו, כמה ש-20 הדקות האלו עושות לי טוב. הן צובעות את כל היום בתחושת מסוגלות ובידיעה שאני גם אדם שעושה דברים, לא רק אדם שדברים קורים לו. מוקדם בבוקר כוח הרצון עדיין איתן, והריצה רק מעצימה אותו, לכן מיד אחריה אפשר להמשיך הלאה לעוד 20 דקות של חתירה כנגד הזרם בצורות אחרות. למשל, לחלוץ את נעלי הריצה, לנתק את המודם, ובמשך 20 דקות רק לכתוב; או אולי לקרוא דווקא, אבל לא את העיתונים שזורקים לעברנו כל יום בתחנת האוטובוס או ברכבת, אלא את הספרים שיושבים על המדף ומחכים בסבלנות חודשים על גבי חודשים שנתפנה אליהם; ספרי לימוד עצמי, שמהם אנחנו יכולים ללמוד איך לקפל לעצמנו כנפיים מאוריגמי או לבשל לעצמנו לב יותר נמרץ; ספרי פילוסופיה, שמשחיזים את האזמלים המילוליים החדים ביותר וטווים את רשתות החשיבה המופשטת ביותר; ספרות יפה (ישנה או חדשה, זרה או מקומית) שמשרטטת את התנועות הכי מהירות של התודעה, כדי שנוכל להבחין בבנות דמותן של התנועות הללו כשהן מזיזות דבר מה בתוכנו.

20 דקות כל בוקר: לא לשאול שאלות. לקום, להתמתח, לנעול נעליים, לרוץ.

הרוב לא שפוי

עכשיו כשנמצאו מי שמתחילים לממש במעשים את הפרוגרמה של הימין הפשיסטי,  עולה הזעקה מהמחנה הדמוקרטי המצומק: לאן נעלם הרוב השפוי? למה קולו לא נשמע? הרי בטח ברור לכל אדם סביר שרצח נער בן 15, רק כי הוא במקרה משתייך לעם הלא נכון, זה מעשה גזעני, אכזרי ומזעזע. ברור להם שלא משנה כמה מרגיזות אותך דעותיו של אדם אחר, אסור להשתיק אותו באלימות פיזית. לא? לא.

אל תטעו בשתיקתו של הרוב הדומם. הוא לא דומם משום שהוא מפחד להרים את קולו, או כי חלה תקלה קלה בתפקודם של אלו שאמורים למסור לו את האינפורמציה המדויקת על המתרחש. הוא דומם כי הוא מסכים בשתיקה. הוא דומם כי כבר שנים ארוכות שוטפים לו את המוח. כי בעיניו אין יותר שמאל, רק שמאל קיצוני. כי הוא בכלל לא מקשיב יותר לשמאל. אומרים לו: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" והוא שומע "המדינה לא של היהודים ושייכת לערבים". אומרים לו שכדאי לבחון באופן ביקורתי את הטענה שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם והוא שומע "צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם". הוא לא שפוי כי הוא כבר לא עוצר אפילו כדי לשאול את עצמו, אם אין בכל זאת הבדל חשוב בין בוגד - אדם , שמביא באופן מודע לפגיעה בחייהם, גופם או בטחונם של אזרחי המדינה שלו - לאדם שפשוט יש לו דעה אחרת לגבי מה טוב לאזרחי המדינה.

בקרוב אצלכם

הרוב לא שפוי. הטירוף שלו הוא גם לא זמני. הוא לא יחלוף כעבור כמה שעות או כמה ימים, גם אם הוא יירגע קצת כשהתותחים יפסיקו לרעום לכמה חודשים. הטירוף הזה התחיל כבר מזמן. הוא התחיל עם תנועת "אם תרצו" שכל פעילותה הציבורית מוקדשת לדה-לגיטימציה של השמאל, עם החקיקה האנטי-דמוקרטית מבית מדרשם של דנון, אקוניס ודומיהם, עם עלייתם של אותם דנונים ואקוניסים על חשבון נציגי הימין הדמוקרטי בפריימריז האחרונים לליכוד, בהשתלטותו על שוק העיתונות של התעמולון "ישראל היום" שלפי בעליו "ידיעות אחרונות", אביר הקונצנזוס עלי אדמות, הוא "שמאל קיצוני", עם הריצה לכנסת של "עצמה לישראל", עם ההתחזקות של הבית היהודי וישראל ביתנו על חשבון הליכוד. 

אז למיעוט השפוי בישראל, מימין אבל בעיקר משמאל, אני ממליץ בחום לברוח מכאן. כן, אני יודע, בניגוד למה שמעלילים עלינו, לא לכולנו יש דרכונים אירופאים שרק מחכים לשאת אותנו מכאן לחיי מותרות בניכר. גם אנחנו מרגישים שישראל היא חלק מהתרבות שלנו, מהשורשים שלנו. גם לנו יש כאן משפחה ועבודה וחברים. אבל אין מה לעשות, הפסדנו. אנחנו יכולים להמשיך לצעוק ולמחות, אבל הרוב לא שפוי, הרוב לא מסוגל ולא רוצה להקשיב יותר. מי שבכל זאת נשאר כאן, מחוסר ברירה או מתוך החלטה מודעת להיאבק נגד כל הסיכויים, אני מציע לרדת למחתרת. תמציאו שפת סתרים. תתכוננו ליום הלא רחוק שבו תהיו מיעוט נרדף.

הרוב לא שפוי, והטירוף שלו לא זמני. רק לאחר מעשה, כשיגלו יום אחד שדם אחיהם קורא להם מהאדמה, רק אז הם יתעוררו.