היומן השלישי

כדי לכתוב יומן אחד, צריך אדם לכתוב שלושה. אחד ישמור במגירה נעולה, לא יראה לאיש וגם לא ירשה שיתגלה לאחר מותו. שני ידפיס בעשרות או מאות עותקים, יחתום עליהם בשם בדוי ויתלה על לוחות המודעות בצומת-דרכים נידח או בעיר מרוחקת. את השלישי יניח על מדף בסלון, יקריא ממנו בפני חברים, ילקט ממנו וישלח להוצאות הספרים ולמדורי המכתבים למערכת.

בראשון יכתוב כל יום או כל יומיים ובו יפרט בלא חן את כעסיו וכאביו הקטנוניים ביותר, את לבטיו החוזרים על עצמם מדי-יום, את שצף מחשבותיו ודעותיו, מתישים ונדושים ככל שיהיו. שם יציין או לא יציין שמות אנשים מפורשים ככל שירצה. ידבר בשפת הקוד שבינו לבין מוחו או יאריך בהבהרות עד יבוש הדיו. יתהה בקול-רם-בשקט ויערוך טבלאות בעד ונגד ורשימות של מטלות, חלומות, חפצים, חרדות ותכניות לסופ"ש.

בשני יכריח את עצמו לכתוב את סודותיו המביכים ביותר, את אלו שלעולם לא יעז להגות בקול, ורק בקושי ייאות להעלותם על נייר או להתעכב עליהם במחשבותיו. בו יהא תמיד מתריס. יכיש כנחש מפוחד. יבחר במילים הבוטות, הגסות והשנואות עליו ביותר.

ובשלישי יותיר רק מה שזוקק מן השניים הראשונים; את מה שצמח ברקבובית מזרעי משפט או דימוי מוצלח. יעבירוׁ לכד-חרס נאה, ואף יצמיד לו מקל במבוק או סככת ברזל, עליהם יוכל להשתרג ולהתפרא וללבלב ולהעלות ריח. ואז יזמין אנשים לגנו המסוגר. ואז יצביע על צמחיו ויאמר: ראו, זה אני. זו ההצדקה לכל סבלותיי ושתיקותיי.  

פוסט פוסט-יומהולדת

מה עדיף להיות, סוקרטס אומלל או חזיר מאושר? ומה חזיר מעדיף להיות? ומה חצי-חזיר?

אני מרגיש, או חושש, שאני צולל לתוך תהומות העמימות. שמשנה לשנה אני נעשה יותר פסימי, פחות אידיאולוגי, יותר קהה. הויתורים והפשרות כבדים עלי. העקרונות שנזנחו אינם כה בוטחים כבעבר, אינם מסתפקים בשבועת נאמנות, דורשים מחוות כתנאי למשא ומתן. כבר כמעט חצות ואין לי אף מחווה במלאי. אולי הם יסתפקו בוידוי. לא וידוי גנרי, וידוי מפורט, מביש. הנה: הפסקתי להיות צמחוני כי לא היה לי מה להזמין ללאנץ' במשרד. הלכתי רק לשלוש הפגנות בשנתיים האחרונות וחוץ מזה לא נקטתי אצבע כדי לקדם את אמונותיי. וגרוע מכל בעיני: זנחתי את צוו של סוקרטס, שיש לציית לחוק גם כשאיננו מסכימים לו. גם כשהוא אינו נוח לנו. גם כשלוחצים עליך. אולי אני כבר לא מאמין בציווי הזה, אבל אני גם לא מאמין בנטישת עקרונות ללא דיון. הלוואי ויכולתי לומר במה מדובר. אני לא יכול, זה לא נוגע רק לי. אל תדאגו, לא רצחתי אף אחד. מדובר בהפרת חוק הרבה יותר נוחה, מעונבת ומקובלת - נתונה לפרשנות אפילו.

אוף.  

פירור

מה הטעם לכתוב כאן היום אם לא אכתוב כאן מחר? מה הטעם לנטוע אי בים הסיזיפיות האקדמית שהיא חיי אם יישטף כעבור יומיים? אני לא יודע, ובכל זאת כותב. אולי פירור הלחם הזה עוד יראה לי את הדרך הבייתה יום אחד. אולי כשייגמר הסמסטר, כשלא יוותר בי בדל של אישיות, לפחות הוא ישמש לי זכר לאישיות שפעם הייתה לי. 

קקי עייף

אני מרגיש קקי. ועייף. אני מרגיש כמו קקי עייף.

בחודשיים אחרונים שהיתי בגרמניה ולמדתי גרמנית. הזמן הזה הועיל לי ולא היה חף מהנאות, אבל קצתי בו מכבר. אני רוצה הבייתה ואין לי סבלנות להשלים את מה שצריך עוד להשלים; אני גם לא בטוח שיש לי כוח להתחיל את מה שצריך שבוע הבא להתחיל.

לפעמים אין לי שום דבר חכם או יפה לומר. לפעמים אני מושיט את היד פנימה למוח, ללב ולכליות, לראות מה יש שם, וחש רק בסקווישיות שאת טיבה איני יודע לבטח, אבל משער. לפעמים אני מרגיש כמו קקי עייף.

עיונים בהתמכרות לפייסבוק

פתאום שמתי לב עד כמה עדיפים הם הימים נטולי הפייסבוק. וליתר דיוק, עד כמה טובים פחות הם הימים שבהם אני נכנס לאתר. אפילו ההתחברות האגבית והקצרה ביותר מטילה אותי באופן כמעט בלתי-נמנע לסחרחרה של בזבוז-זמן, דחיינות וייאוש, שמובילים בתורם לעוד ועוד בזבוז זמן, דחיינות וייאוש.

היום, יום שבת, שפה בגרמניה הוא קצת כמו יום שישי, התעוררתי נחוש שלא להתחבר לרשת העכביש של צוקרברג עד שאסיים לעבוד וללמוד. אמנם המהלך הזה לא הפך אותי באופן פלאי לאדם הפרודקטיבי ביותר עלי אדמות, אבל הוא אִפשר לי לגלות מחדש את יכולתי להיות מרוכז ודבק במטרה, גם בלי שיעורים, מורים או מיילים זועמים מהבוס. פתאום אני מבין שהתחושה שיש לי בחצי שנה האחרונה, כאילו פיתחתי הפרעת קשב וריכוז, קשורה ישירות לאתר הזה ולצורת החיים שהוא מאפשר ומעודד.

אל תבינו אותי לא נכון. חשבתי בעבר ואני חושב עדיין שהרשתות החברתיות למיניהן הן כלי מופלא שיכול להועיל לאנשים מאוד בחייהם האישיים ולחולל הרבה שינויים מבורכים בארגון הפוליטי והחברתי של המין האנושי. אבל לי אישית, וכנראה שלעוד אנשים רבים אחרים בעלי אופי מסוג מסוים, פייסבוק הוא סם שבכוחו גם להיטיב וגם להזיק.

למה אנחנו מכורים כשאנחנו מכורים לאינטרנט?

התמכרות לאינטרנט היא ממש לא דבר חדש בחיי. מגיל 13 ואילך הייתי מתמכר סדרתי לפלטפורמות אינטרנט: חדרי צ'אט של MIRC, פורום מעריצים של אלאניס מוריסט, ישראבלוג, במה חדשה, אטרף דייטינג ושאר מאורות וירטואליות מביכות. בכל אחד מאלו הייתי מבלה שעות ארוכות כל יום, ומשקיע כמויות עצומות של אנרגיה רגשית באנשים שלא פגשתי בכלל או כמעט שלא. בכל זאת, משנה לשנה ההתמכרות נעשתה פחות דומיננטית בחיי, וקיומה הותנה יותר בהתמשקות עם מפגשים בשר ודם. במובן הזה, פייסבוק הוא בשבילי השלב האחרון במגמה קבועה - אתר שבו המכרים הוירטואליים הם אך ורק מי שהיו קודם כל מכרים של חומר ומגע ורחרוח. על סמך ההנחה המאוד סבירה הזאת, אני שואל את עצמי - מה אני מפיק מהאתרים האלו שמקנה להם אחיזה כל-כך אימתנית על חיי?

אין לי תשובה, אבל יש לי תיאוריה.

חתול-זאב

תיאוריה א': האינטרנט ככלי להולדה, תחזוקה ועינוג של העצמי 

זהות, או לכל הפחות מודעות לזהות, הן לא דבר שמצוי ומתמיד בנו מעצמו. אף על פי כן, מסיבות שלא זה הזמן והמקום לנסות לעמוד עליהן בפרוטרוט, הן דבר שכמעט אי אפשר לנו בלעדיו, או שלכל הפחות אנחנו חשים שאי אפשר לנו בלעדיו. אנחנו מחויבים לייצר לעצמנו אישיות מפורטת וקבועה בהרבה משיש לנו באמת, שאם לא נעשה זאת, תיכפה עלינו זהות שכזאת על ידי אחרים. אנחנו נדרשים לטעם מוזיקלי, נטיות פוליטית, העדפות קולינריות, סגנון דיבור, תחביבים, צבע אהוב ועוד אין-ספור תשובות לשאלות שיתכן שלא שאלנו את עצמנו מעולם, וזאת גם אם הלכה למעשה עמדותינו בכל אותם עניינים ארעיות ומושפעות כל כך מתנאי הסביבה, שאין להם יותר משמעות לגבינו מאשר לסוג הרצפות שעליהם אנחנו מרבים להלך יותר מכל ביום שני הראשון בחודש.

באותה מידה שאנחנו נענשים באי-נעימות על היעדר זהות, אין-קץ לתגמולים ולתענוגות שעשויים להינתן לנו אם נצטיין ביצירה ובתחזוקה של עצמי. בכך האינטרנט הוא כלי מועיל מעין כמוהו. באמצעותו, אין עוד אנחנו נאלצים לאחסן את קונסטרוקציית העצמי המורכבות שיצרנו בשכלנו ההפכפך, אלא ניתן לנו מקום שבו לא רק יהיו שמורות מפני הטשטוש והשכחה הצפויים להן אצלנו, אלא גם יוצגו ברבים ויהיו נגישות לאחרים מבלי שנצטרך להיות מעורבים בצורה פעילה לעתים כה קרובות. הגידול בקביעות וברמת הפירוט של הזהות מקרין מזו המאוחסנת מחוצה לנו אל הֵעתקהּ המאוחסן בתוכנו. ככל שגדלה מידת האינטראקציה בין העצמי הנשלף שלנו לעצמי הנשלף של אחרים, כך חשים אנו בטוחים יותר במציאותו של העצמי ובפרטיו, וכך מתרבות נקודות-ההזדהות שבהן אנחנו יכולים להחדיר את מקלות העינוגים של ההסכמה שבשיפוט בין העצמי המדומיין שלנו לעצמי המדומיין של אחרים.

שנינו אוהבים את אותה להקת האינדי אינדונזית, וזה נחמד לגלות. גם אתה מחבב את שפינוזה יותר מאת כל שאר הפילוסופים של העת החדשה, וזה מרגש במיוחד. יש עוד אנשים שזוכרים לפרטי פרטים את הסרט המשונה ששידרו אז בלילה בערוץ 6, כשהייתי בן 12, וזה אורגזמי ממש. הודות לאינטרנט, העצמי שלנו נעשה למשטח אירוגני עצום-מימדים שבו נקודות עינוג רבות ורגישות יותר מתמיד.

האינטרנט, אפילו יותר משהעלינו בדעתנו, הוא מכשיר האוננות היעיל ביותר שהומצא מעולם.

(המשך יבוא. אני מקווה).

כל הזמן אני רוצה לדעת מה חושבים על זה אחרים

כל הזמן אני רוצה לדעת מה חושבים על זה אחרים. אם יש לי כבר רגש, אוי כמה טוב שיש שותפים לרגש. אם הדעה באמת שלי, אולי אקבל עבורה תמורה?

אני מחפש בגוגל. כותבים שם שבאמת יש עוד אנשים שחושבים על זה גם. שזה משהו. אינסוף דברים פוטנציאלים מרחפים בחלל והם כלום: שמש מרוחה בחמאה, לנקות שחור מתחת לציפורניים, חלום על בני-אדם שהם בעצם נחשים, שמסתכלים עליהם מקרוב והם חתולים, אני דוגר על גרגיר של כלום ומישהו אחר דוגר על אותו-סוג גרגיר ואז שנינו, ושלושה, ואחרים, ואם הרבה אז זה כבר כולם. ואז זה משהו. ועל משהו אפשר לדבר.

כל הזמן אני רוצה לדעת אם אוהבים את זה גם אחרים. זה נראה לי חכם ומעניין, ואולי אז גם אני חכם ומעניין. אבל לא מדי. כי חכם ומעניין מדי זה כמו שמש מרוחה בחמאה, או לתהות כיצד מסתנכרנים הרגלי השתנה, או לאהוב ריח של שמרים בנייר אלומיניום. זה לשקוע במרווחים אינפנטסימליים בין משהואים, לתוך כלומים חסרי תקנה.

אני מצלם תמונה של גרגיר ומראה לכם. אם אתם רואים - זה משהו.

לוטוס

הנוחות שבה אני חי גורמת לי לאי-נוחות. כשהייתי דכאוני, הולידה בי היכולת להתנגד לזרם הכמעט-מתמיד שמשך אותי מטה, ולהתקדם כנגדו אפילו מעט בתכניותיי לכיבוש החיים הטובים, רגעים מזהירים של סיפוק. עכשיו, כשבדרך לחיים הטובים מצאתי את החיים הלא-רעים בכלל, שכחתי כמעט כליל מאותן התכניות. אבל למה זה רע בעצם? 

לאחר שאכלו מפירות הלוטוס, שקעו מלחיו של אודיסאוס באדישות שלווה, ואיבדו כל רצון לחזור עמו לביתם שבאתיקה. באיזה רשות כפה עליהם אודיסאוס לחזור לספינות ולהפליג מהאי?