יום שישי, 13 ביולי 2012

קיצור תולדות תודעתי הפוליטית (חלק א')

כשהייתי בכיתה ד', עם התלהטות מערכת הבחירות של 96, תמכתי בנתניהו. לא הייתה לזה שום סיבה מהותית. זיהיתי בעמימות ילדותית שבבחירות, כמו במשחק כדורגל, הבעת תמיכה קולנית בצד כזה או אחר טומנת בחובה אפשרות לביסוס יוקרה וזהות חברתית. החבר הכי טוב שלי (או הכי משפיע עלי) באותו זמן תמך בנתניהו, אז גם אני.

שנתיים או שלוש שנים מאוחר יותר, שמעתי את אמא שלי אומרת משהו כמו: מרצ התקשרו אלי היום, ואתה הרי יודע כמה אני אוהבת אותם. בדיעבד אני יודע שכוונתה הייתה להביע פליאה מכך שמספר הטלפון שלה התגלגל לידי מערך הטלמרקטינג של המפלגה שהיא כה מזלזלת בה, אבל סרקזם מהסוג הזה נעלם ממני לחלוטין באותו גיל. בתוך הצחיחיות הכמעט מוחלטת של השיח הפוליטי במשפחה שלי, התבלטה התקרית הזו כהזדמנות פז למצוא, בפעם השניה, צד לדבוק בו. שנה או שנתיים, לאחר מכן הצטרפתי לנוער מרצ.

היינו נפגשים פעם שבוע, בהנהגת שין שין בעל זקנקן סקסי שדיבר בשקט ובכובד ראש. הייתה שם רוסיה שסיפרה שאמא שלה אומרת שקומוניזם עוד יכול לעבוד אם יעשו את זה כמו שצריך הפעם, ונערה שמנה שבירכה לשלום בחיבוק ובנשיקה. פעמיים הצטרפתי להפגנה השבועית בצומת. פעם אחת נסעתי לסמינר השנתי בגבעת חביבה. בלילה, אחרי האוכל, המבוגרים יותר ממני שיחקו אמת וחובה, ובפעם הראשונה נחשפתי פנים מול פנים לאנשים שמדברים בפתיחות ובבדיחות על החוויות ה(חד)-מיניות-מתירניות שלהם. פגשתי שם גם אחת, גדולה ממני בשנה, שאהבה כמוני את טורי איימוס.

This is not an Owl.


ייתכן שמהתקופה הזו ואילך, התאיין כל סיכוי אמיתי שאי פעם אשייך עצמי לימין המפה הפוליטית. אולי כי בשמאל מצאתי לראשונה אחים לשונות ההומואית שלי, ואולי פשוט הדעה שיש לי על עצמי, מרגע שהתגבשה סביב הבחירות השרירותיות שלי עד לאותו רגע, נעשתה בלתי-גמישה; מחוברת בבשר לגוף הזר שהושלך לתוכה.

אני מדגיש את המרכיב השרירותי בהתגבשות הראשונית של הזהות הפוליטית שלי בכוונה, כי אני חושד שיש בכך מידה של כנות שרובנו זקוקים לה. הייתי רוצה לחשוב שהעמדות הפוליטיות והמוסריות שלי הם תוצאה של חשיבה הגיונית או חקירה אינטלקטואלית, אבל האמת היא שיש בהן איזשהו גלעין קשה שמקורו בתכתיבים חברתיים-סביבתיים ובאקראיות גרידא. אני חושד שזה נכון לגבי רובנו המכריע.

את נוער מרצ עזבתי אחרי שנה. החוג החברתי החדש הזה, על כל המיניות הבטוחה בעצמה שהייתה לו, היה תגלית מרגשת, אך נותר אטום בפניי. גרוע מכך - לתחושת הריחוק וחוסר השייכות החברתית שהמשיכה לרדוף אותי גם שם התלוותה התרוקנות מוחלטת מכל להט פוליטי. השכנוע בצדקת-הדרך שהיה כה לא נחוץ וכה קל להשגה בכיתה ד', נעדר ממני לחלוטין ונהיה לדבר-מה שאני מתבונן בו בתמהון כשהוא מתגלה אצל אחרים.

לתקופה של שנתיים-שלוש, התודעה הפוליטית שלי הצטמצמה לכדי העדפה חלושה ועמומה של הצד השמאלי של המתרס. 

(המשך יבוא, כשיבוא)

1 תגובות:

 
מופעל על ידי Blogger.