פתאום שמתי לב עד כמה עדיפים הם הימים נטולי הפייסבוק. וליתר דיוק, עד כמה טובים פחות הם הימים שבהם אני נכנס לאתר. אפילו ההתחברות האגבית והקצרה ביותר מטילה אותי באופן כמעט בלתי-נמנע לסחרחרה של בזבוז-זמן, דחיינות וייאוש, שמובילים בתורם לעוד ועוד בזבוז זמן, דחיינות וייאוש.
היום, יום שבת, שפה בגרמניה הוא קצת כמו יום שישי, התעוררתי נחוש שלא להתחבר לרשת העכביש של צוקרברג עד שאסיים לעבוד וללמוד. אמנם המהלך הזה לא הפך אותי באופן פלאי לאדם הפרודקטיבי ביותר עלי אדמות, אבל הוא אִפשר לי לגלות מחדש את יכולתי להיות מרוכז ודבק במטרה, גם בלי שיעורים, מורים או מיילים זועמים מהבוס. פתאום אני מבין שהתחושה שיש לי בחצי שנה האחרונה, כאילו פיתחתי הפרעת קשב וריכוז, קשורה ישירות לאתר הזה ולצורת החיים שהוא מאפשר ומעודד.
אל תבינו אותי לא נכון. חשבתי בעבר ואני חושב עדיין שהרשתות החברתיות למיניהן הן כלי מופלא שיכול להועיל לאנשים מאוד בחייהם האישיים ולחולל הרבה שינויים מבורכים בארגון הפוליטי והחברתי של המין האנושי. אבל לי אישית, וכנראה שלעוד אנשים רבים אחרים בעלי אופי מסוג מסוים, פייסבוק הוא סם שבכוחו גם להיטיב וגם להזיק.
למה אנחנו מכורים כשאנחנו מכורים לאינטרנט?
התמכרות לאינטרנט היא ממש לא דבר חדש בחיי. מגיל 13 ואילך הייתי מתמכר סדרתי לפלטפורמות אינטרנט: חדרי צ'אט של MIRC, פורום מעריצים של אלאניס מוריסט, ישראבלוג, במה חדשה, אטרף דייטינג ושאר מאורות וירטואליות מביכות. בכל אחד מאלו הייתי מבלה שעות ארוכות כל יום, ומשקיע כמויות עצומות של אנרגיה רגשית באנשים שלא פגשתי בכלל או כמעט שלא. בכל זאת, משנה לשנה ההתמכרות נעשתה פחות דומיננטית בחיי, וקיומה הותנה יותר בהתמשקות עם מפגשים בשר ודם. במובן הזה, פייסבוק הוא בשבילי השלב האחרון במגמה קבועה - אתר שבו המכרים הוירטואליים הם אך ורק מי שהיו קודם כל מכרים של חומר ומגע ורחרוח. על סמך ההנחה המאוד סבירה הזאת, אני שואל את עצמי - מה אני מפיק מהאתרים האלו שמקנה להם אחיזה כל-כך אימתנית על חיי?
אין לי תשובה, אבל יש לי תיאוריה.
 |
| חתול-זאב |
תיאוריה א': האינטרנט ככלי להולדה, תחזוקה ועינוג של העצמי
זהות, או לכל הפחות מודעות לזהות, הן לא דבר שמצוי ומתמיד בנו מעצמו. אף על פי כן, מסיבות שלא זה הזמן והמקום לנסות לעמוד עליהן בפרוטרוט, הן דבר שכמעט אי אפשר לנו בלעדיו, או שלכל הפחות אנחנו חשים שאי אפשר לנו בלעדיו. אנחנו מחויבים לייצר לעצמנו אישיות מפורטת וקבועה בהרבה משיש לנו באמת, שאם לא נעשה זאת, תיכפה עלינו זהות שכזאת על ידי אחרים. אנחנו נדרשים לטעם מוזיקלי, נטיות פוליטית, העדפות קולינריות, סגנון דיבור, תחביבים, צבע אהוב ועוד אין-ספור תשובות לשאלות שיתכן שלא שאלנו את עצמנו מעולם, וזאת גם אם הלכה למעשה עמדותינו בכל אותם עניינים ארעיות ומושפעות כל כך מתנאי הסביבה, שאין להם יותר משמעות לגבינו מאשר לסוג הרצפות שעליהם אנחנו מרבים להלך יותר מכל ביום שני הראשון בחודש.
באותה מידה שאנחנו נענשים באי-נעימות על היעדר זהות, אין-קץ לתגמולים ולתענוגות שעשויים להינתן לנו אם נצטיין ביצירה ובתחזוקה של עצמי. בכך האינטרנט הוא כלי מועיל מעין כמוהו. באמצעותו, אין עוד אנחנו נאלצים לאחסן את קונסטרוקציית העצמי המורכבות שיצרנו בשכלנו ההפכפך, אלא ניתן לנו מקום שבו לא רק יהיו שמורות מפני הטשטוש והשכחה הצפויים להן אצלנו, אלא גם יוצגו ברבים ויהיו נגישות לאחרים מבלי שנצטרך להיות מעורבים בצורה פעילה לעתים כה קרובות. הגידול בקביעות וברמת הפירוט של הזהות מקרין מזו המאוחסנת מחוצה לנו אל הֵעתקהּ המאוחסן בתוכנו. ככל שגדלה מידת האינטראקציה בין העצמי הנשלף שלנו לעצמי הנשלף של אחרים, כך חשים אנו בטוחים יותר במציאותו של העצמי ובפרטיו, וכך מתרבות נקודות-ההזדהות שבהן אנחנו יכולים להחדיר את מקלות העינוגים של ההסכמה שבשיפוט בין העצמי המדומיין שלנו לעצמי המדומיין של אחרים.
שנינו אוהבים את אותה להקת האינדי אינדונזית, וזה נחמד לגלות. גם אתה מחבב את שפינוזה יותר מאת כל שאר הפילוסופים של העת החדשה, וזה מרגש במיוחד. יש עוד אנשים שזוכרים לפרטי פרטים את הסרט המשונה ששידרו אז בלילה בערוץ 6, כשהייתי בן 12, וזה אורגזמי ממש. הודות לאינטרנט, העצמי שלנו נעשה למשטח אירוגני עצום-מימדים שבו נקודות עינוג רבות ורגישות יותר מתמיד.
האינטרנט, אפילו יותר משהעלינו בדעתנו, הוא מכשיר האוננות היעיל ביותר שהומצא מעולם.
(המשך יבוא. אני מקווה).
